יום העצמאות
עכשיו אני מבכה את מות אבי. דווקא עכשיו, ביום חג. דווקא עכשיו, כי אני לבד. לבד ביום חג. אני נזכרת שבמשך שנים ארוכות בגלל המצב שלו הוא היה מעדיף להישאר בבית, לבד. לבד בבית, בדיוק כמו שאני עכשיו. איפה אבא שלי? איפה הוא?? איפה איפה איפה??? למה הוא לא פה? מה פייר בזה?? הא?! מה פייר? גם כשאני לא לבד ומוקפת באנשים, עדיין לא מרפה ממני איזו מחשבה שאומרת "אבל להם יש עדיין אבא", וקנאה מחרידה ניצתת מחדש בתוכי... אני לא מסוגלת להפסיק לנסות ולכבות שריפות בחיים שלי, להפסיק ללחוץ שהכל יהיה תמיד מושלם, שלעולם לא אשתעמם ושתמיד אהיה מוקפת אנשים, אבל אף פעם זה לא יהיה מושלם, אני תמיד אהייה יתומה מאב. תמיד יחסר לי משהו. תמיד יהיה כאב, כאב גדול גם על גזילת החיים וגם על הדרך שבה הם נגזלו! בכזאת אכזריות והשפלה! למה? למה צריך להשפיל אדם לפני מותו עד למצב שהוא זקוק לעזרת ילדיו כדי לעשות צרכים?! למה? למה צריך להשפיל אדם לפני לכתו עד למצב בו הוא שופך על עצמו את האוכל כשהוא מתעקש לאכול לבד?! כשיש לו צורך בפעולה בסיסית?! למה? למהההההההההה?!!!! כואב לי וטוב לי שכואב לי. אני לא יכולה שלא לתהות אם הכאב הזה כבר כל-כך שגור בי בתום שנתיים, שאני לא יכולה לחיות בלעדיו או לא קיימת בלעדיו, או שאני מעוררת אותו כל פעם מפחד שאשכח. שאשכח את הכאב, שאשכח את אבא, שאשכח את הסבל שעבר, את שבעת מדורי הגיהנום הבלתי אנושיים האלה שאני לא מאחלת אפילו למרושעים שבאוייבי!!!
עכשיו אני מבכה את מות אבי. דווקא עכשיו, ביום חג. דווקא עכשיו, כי אני לבד. לבד ביום חג. אני נזכרת שבמשך שנים ארוכות בגלל המצב שלו הוא היה מעדיף להישאר בבית, לבד. לבד בבית, בדיוק כמו שאני עכשיו. איפה אבא שלי? איפה הוא?? איפה איפה איפה??? למה הוא לא פה? מה פייר בזה?? הא?! מה פייר? גם כשאני לא לבד ומוקפת באנשים, עדיין לא מרפה ממני איזו מחשבה שאומרת "אבל להם יש עדיין אבא", וקנאה מחרידה ניצתת מחדש בתוכי... אני לא מסוגלת להפסיק לנסות ולכבות שריפות בחיים שלי, להפסיק ללחוץ שהכל יהיה תמיד מושלם, שלעולם לא אשתעמם ושתמיד אהיה מוקפת אנשים, אבל אף פעם זה לא יהיה מושלם, אני תמיד אהייה יתומה מאב. תמיד יחסר לי משהו. תמיד יהיה כאב, כאב גדול גם על גזילת החיים וגם על הדרך שבה הם נגזלו! בכזאת אכזריות והשפלה! למה? למה צריך להשפיל אדם לפני מותו עד למצב שהוא זקוק לעזרת ילדיו כדי לעשות צרכים?! למה? למה צריך להשפיל אדם לפני לכתו עד למצב בו הוא שופך על עצמו את האוכל כשהוא מתעקש לאכול לבד?! כשיש לו צורך בפעולה בסיסית?! למה? למהההההההההה?!!!! כואב לי וטוב לי שכואב לי. אני לא יכולה שלא לתהות אם הכאב הזה כבר כל-כך שגור בי בתום שנתיים, שאני לא יכולה לחיות בלעדיו או לא קיימת בלעדיו, או שאני מעוררת אותו כל פעם מפחד שאשכח. שאשכח את הכאב, שאשכח את אבא, שאשכח את הסבל שעבר, את שבעת מדורי הגיהנום הבלתי אנושיים האלה שאני לא מאחלת אפילו למרושעים שבאוייבי!!!