אנוס אמיתי
New member
יום העצמאות - כאנוס...
חויתי אותו בבית המדרש. כלפי חוץ לא הורגש דבר, עיצומו של תחילת זמן, השטייגען בשיאו, סדר יום רגיל, ריח הבשר והמנגלים "כאילו" לא נכנס לכאן, גם זיקוקי הדינור המרהיבים לא עוררו התפעלות יתירה. כן, רק כלפי חוץ, כי מאחורי התפאורה הזו, לא ניתן היה להתעלם מאוירה חגיגית משהו שריחפה באויר, יש שיאמרו בגלל חופשת הנשים והבנות, אולי ארוחת הצהריים המושקעת יותר המצפה להם, ויש שיאמרו שעצם הגיוון, היציאה מהשגרה, ואני אומר, זה הרבה יותר מזה, עמוק יותר, חריף יותר, נסתר יותר. רבים מאד שההבדלות הקיצונית מן החברה החילונית היתה להם לזרא, די!! נמאס, רוצים להרגיש חלק, להיות שותפים, עם ישראל חוגג, גם אנחנו. במהלך שנות אניסותי, הפכתי אוזן קשבת לרבים הרואים בי דמות ליברלית, פתוחה, להביע בפניי את רחשי ליבם, גם כאשר דעותיהם אינן הולמות כל כך את השקפת היהדות החרדית הצרופה. אמנם תמיד אדאג להביע גם את הצד השני כדי לא להחשף יתר על המדה, אך אזני כרויה וליבי פתוח להעניק להם את מה שכה חסר להם, הלגיטימציה לחשוב אחרת, לחקור, לבדוק לברר. ביום שכזה, בדיונים שונים על ההתייחסות התורתית למהותו של יום, אני מזהה אותם על נקלה, כאלו שהם פה אך חפצים להיות שם, אני שומע ומאזין את רצונם להשתייך, להתחבר, להתמקד במשותף ולדלג על המפריד, אנוסים למחצה, לשליש ולרביע. הצרה הגדולה, שסכנת ההיחשפות, הפחד מלהחשד במתירנות יתר, משתקת ומסירה כל סיכוי לברר את הענין עד תומו, לדעת יותר איש על רעהו, האם אכן הוא מביע את השקפתו האמיתית נאמנה? או שמא גם הוא חושש להתפס ב"קלונו" ח"ו. כל פעם מחדש אני מתפעל ומזדעזע כאחד, כיצד השכילה החברה החרדית לבנות חומה בצורה כ"כ, לא רק פחד ממעשים או הבעת דעות, אפי' על מחשבות... מחריד! גאונות אכזרית ממש. מעניין אם זה מהלך מתוכנן מראש, או תהליך שנבנה עם הדורות והשנים בנסיבות השעה והזמן, לא נראה לי שקיימת חברה נוספת על פני הגלובוס, שבנתה לעצמה ולחבריה חומה הרמטית שכזן, זה מדהים ובעיקר מעציב... מעציב מאוד. ולגופו של ענין: סוד גלוי הוא שהבסיס הכלכלי העיקרי של מוסדות התורה, ניזון מתקציבי המדינה, באורח אבסורדי, דווקא החרדים, שלדידם מרכז ההויה של העם היהודי הוא התורה, הם הנהנים העיקריים מקיומה של המדינה, עולם התורה לא היה מתפתח לממדים כאלו בכל סיטואציה אחרת, כל זה פשוט וידוע. מן הראוי שהחברה החרדית היתה מביאה לידי ביטוי מוחשי, אמיתי, הוקרה והכרת טובה, למדינה שמגשימה את פסגת שאיפותיה, מה שלא נעשה עד כה אף פעם, לפחות לא רשמית. ובמקום שאין איש אשתדל אני הקטן להיות איש ואומר בפה מלא: תודה לך מדינה אהובה שלי, שאת מאפשרת ומתקצבת את לימודיי התורניים, באמת תודה. מקרב לב.
חויתי אותו בבית המדרש. כלפי חוץ לא הורגש דבר, עיצומו של תחילת זמן, השטייגען בשיאו, סדר יום רגיל, ריח הבשר והמנגלים "כאילו" לא נכנס לכאן, גם זיקוקי הדינור המרהיבים לא עוררו התפעלות יתירה. כן, רק כלפי חוץ, כי מאחורי התפאורה הזו, לא ניתן היה להתעלם מאוירה חגיגית משהו שריחפה באויר, יש שיאמרו בגלל חופשת הנשים והבנות, אולי ארוחת הצהריים המושקעת יותר המצפה להם, ויש שיאמרו שעצם הגיוון, היציאה מהשגרה, ואני אומר, זה הרבה יותר מזה, עמוק יותר, חריף יותר, נסתר יותר. רבים מאד שההבדלות הקיצונית מן החברה החילונית היתה להם לזרא, די!! נמאס, רוצים להרגיש חלק, להיות שותפים, עם ישראל חוגג, גם אנחנו. במהלך שנות אניסותי, הפכתי אוזן קשבת לרבים הרואים בי דמות ליברלית, פתוחה, להביע בפניי את רחשי ליבם, גם כאשר דעותיהם אינן הולמות כל כך את השקפת היהדות החרדית הצרופה. אמנם תמיד אדאג להביע גם את הצד השני כדי לא להחשף יתר על המדה, אך אזני כרויה וליבי פתוח להעניק להם את מה שכה חסר להם, הלגיטימציה לחשוב אחרת, לחקור, לבדוק לברר. ביום שכזה, בדיונים שונים על ההתייחסות התורתית למהותו של יום, אני מזהה אותם על נקלה, כאלו שהם פה אך חפצים להיות שם, אני שומע ומאזין את רצונם להשתייך, להתחבר, להתמקד במשותף ולדלג על המפריד, אנוסים למחצה, לשליש ולרביע. הצרה הגדולה, שסכנת ההיחשפות, הפחד מלהחשד במתירנות יתר, משתקת ומסירה כל סיכוי לברר את הענין עד תומו, לדעת יותר איש על רעהו, האם אכן הוא מביע את השקפתו האמיתית נאמנה? או שמא גם הוא חושש להתפס ב"קלונו" ח"ו. כל פעם מחדש אני מתפעל ומזדעזע כאחד, כיצד השכילה החברה החרדית לבנות חומה בצורה כ"כ, לא רק פחד ממעשים או הבעת דעות, אפי' על מחשבות... מחריד! גאונות אכזרית ממש. מעניין אם זה מהלך מתוכנן מראש, או תהליך שנבנה עם הדורות והשנים בנסיבות השעה והזמן, לא נראה לי שקיימת חברה נוספת על פני הגלובוס, שבנתה לעצמה ולחבריה חומה הרמטית שכזן, זה מדהים ובעיקר מעציב... מעציב מאוד. ולגופו של ענין: סוד גלוי הוא שהבסיס הכלכלי העיקרי של מוסדות התורה, ניזון מתקציבי המדינה, באורח אבסורדי, דווקא החרדים, שלדידם מרכז ההויה של העם היהודי הוא התורה, הם הנהנים העיקריים מקיומה של המדינה, עולם התורה לא היה מתפתח לממדים כאלו בכל סיטואציה אחרת, כל זה פשוט וידוע. מן הראוי שהחברה החרדית היתה מביאה לידי ביטוי מוחשי, אמיתי, הוקרה והכרת טובה, למדינה שמגשימה את פסגת שאיפותיה, מה שלא נעשה עד כה אף פעם, לפחות לא רשמית. ובמקום שאין איש אשתדל אני הקטן להיות איש ואומר בפה מלא: תודה לך מדינה אהובה שלי, שאת מאפשרת ומתקצבת את לימודיי התורניים, באמת תודה. מקרב לב.