יום הסטודנט 2003
נכון, למרות הפנטזיות המרובות שלי, אני עדיין לא סטודנטית מדופלמת, אבל בשביל מה שהלך שם, הייתי מוכנה להעמיד פנים לפחות פעם אחת. בהתחלה חששנו. "טקס החלפת תג ביום חמישי בערב", אמר המפקד, "את סדרנית", אמר הרס"פ. תודה רבה לכולכם שבחרתם בדרך המהירה ביותר להרוס את הפנטזיה לבקר באוניברסיטה של חלומותיי. הייתי בטוחה אהפוך במהירה לסבלית במשרה מלאה. אך לא כך התנהלו העניינים. במקום זאת, אני וחברתי הפכנו להיות א.מדרגות. אחראיות שאף גורם עוין לא ישב על המדרגות במידה ואכן מישהו בטעות יפצע או יתעלף באמצע הטקס. השתעשנו מאוד. חברותיי הצפ"טיות חיבקו אותי כאילו שנים לא ראו אותי. זכיתי להעיף את הרס"ר מטבח (ימח שמו וקיומו) והוא התנצל כאילו פגע במישהו. בלילה הדלקנו סטיקלייטים וסימנו בצורות לבנות שעמדו על המדרגות בצד השני. החלפנו תג. אחרי שזכינו להיות מיוחדים, ולא סתם חלק מחיל שלם, חזרנו להיות עלומי שם. אבל לפחות אקבל סיכת יחידה, שזה גם נחמד, שמתי לב שאני נהנית יותר ככל שיש לי דברים יותר ייחודיים על המדים, כאילו - שיראו וירעו שיש להם עסק עם בחורה שהיא לא סתם התגייסה ולא עשתה דבר עם עצמה. הטקס נגמר שעה לפני המצופה. החלטנו בכל זאת לבקר ביום הסטודנט, בכל זאת, לא בכל יום יש יום סטודנט.. שעה נסיעה. שעה מגלילות לאוניברסיטה. אנשים חנו על הכיכר, חסמו מסלול שמאלי שלם על רחוב איינששטיין. כמות האנשים הייתה מעל ומעבר למצופה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיום התחיל ב-12 בצהריים. קצת התפדחנו להיכנס עם מדים, אבל שוב, על מי אנחנו שמות שם בדיוק, וזה יום הסטודנט, באוניבסיטה שלי.. אני לא אגיד מה המקום הזה דורש מרוב האנשים שבו. די מפחיד. הסתכלנו לצדדים, אבל זה לא ממש עזר לנו. שמנו מבטחנו במאבטחים הרבים שהיו שם. לזוז הרבה לא הצלחנו. לאט לאט, בצעדים בטוחים, התקדמנו. 4 בנות בהליכה אחת ליד השנייה הסתבר להיות משימה בלתי אפשרית בעליל. הלכנו אחת אחרי השנייה. כמויות של אוכל ושתייה בכל מקום, מליון דוכנים של בגדים ותכשיטים, במות מדליקות לאללה של ESC, גודלסטאר, הייניקן, פסקזמן ועוד ועוד.. הגענו לבמה המרכזית. רצפה? דשא? נעלמו מזמן. הר שלם רק של אנשים. מימי לא ראיתי משהו כזה. לאורך מאות מטרים לכל כיוון רק ראשים.. הופעה של יהודית רביץ, עברי לידר ועוד.. לא יכולנו להגיע קרוב. החלטנו לקנות פיצה. התיישבנו במטר על מטר שמצאנו, ואז מישהו נתן לנו "טיפ" מאוד חשוב - סאבלימינל היה אמור להופיע בבמה האקלטרונית. אני כמובן, בתפקיד הפסימית, לא האמנתי, אבל המשכנו ללכת לכיוון. הגענו לבמה האקלטרונית, ומה היה? מוזיקה אלקטרונית כמובן. שום סאבלימינל ושם בטיח. איך שאנחנו מתחילות לצעוד לכיוון היציאה- "היכונו לביאת סאבלימינל והצל!" תפסתי את חברותיי ודפקנו את הריצה של הלייף. הגענו קרוב מאוד, כי אנשים עוד לא הספיקו להגיע. מוזיקה שחורה ברקע, כיף לא נורמלי, מלבד העניין שכמעט ולא נשמנו. אח"כ זזנו טיפה טיפה אחורה ויצרנו מספיק מרווח לארבעתנו. ואז הם הגיעו. סאב ואחיו - הצל. איזו הופעה מדהימה. מרגש לגמרי. אנשים נראה לי נבהלנו קצת ממנו מההתלהבות שלנו, שידענו את רוב המילים וגם לא הפסקנו לקפוץ ולרקוד. היה מדליק. הם דיברו, קטלו את הדג נחש, ועשו קטעים נהדרים עם רון שובל (ששר איתם "אני יכול") ועם הבחורות שרקדו את "תני לי". כל השירים הכי טובים של שניהם, וזה היה פשוט מדהים. חוויה שהוציאה אותי מרוצה מכל היום. כל היום הזה שעבר בצורה לא הכי חביבה, פשוט שופר פלאים רק ע"י ההופעה שלהם. הכי מצחיק היו התגובות של אנשים כשהם ראו אותנו על מדים: "הן בטוח סטודנטיות" "כל הכבוד לצה"ל" והיו כאלה שפשוט הצדיעו לנו.. (שיחררנו אותם, לא היינו רעות..) יצאנו אחרי 3 שעות, עייפות, סחוטות, גמורות, חסרות אוויר, אך מרוצות לגמרי! שנה הבאה נחזור ללא ספק, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות..
נכון, למרות הפנטזיות המרובות שלי, אני עדיין לא סטודנטית מדופלמת, אבל בשביל מה שהלך שם, הייתי מוכנה להעמיד פנים לפחות פעם אחת. בהתחלה חששנו. "טקס החלפת תג ביום חמישי בערב", אמר המפקד, "את סדרנית", אמר הרס"פ. תודה רבה לכולכם שבחרתם בדרך המהירה ביותר להרוס את הפנטזיה לבקר באוניברסיטה של חלומותיי. הייתי בטוחה אהפוך במהירה לסבלית במשרה מלאה. אך לא כך התנהלו העניינים. במקום זאת, אני וחברתי הפכנו להיות א.מדרגות. אחראיות שאף גורם עוין לא ישב על המדרגות במידה ואכן מישהו בטעות יפצע או יתעלף באמצע הטקס. השתעשנו מאוד. חברותיי הצפ"טיות חיבקו אותי כאילו שנים לא ראו אותי. זכיתי להעיף את הרס"ר מטבח (ימח שמו וקיומו) והוא התנצל כאילו פגע במישהו. בלילה הדלקנו סטיקלייטים וסימנו בצורות לבנות שעמדו על המדרגות בצד השני. החלפנו תג. אחרי שזכינו להיות מיוחדים, ולא סתם חלק מחיל שלם, חזרנו להיות עלומי שם. אבל לפחות אקבל סיכת יחידה, שזה גם נחמד, שמתי לב שאני נהנית יותר ככל שיש לי דברים יותר ייחודיים על המדים, כאילו - שיראו וירעו שיש להם עסק עם בחורה שהיא לא סתם התגייסה ולא עשתה דבר עם עצמה. הטקס נגמר שעה לפני המצופה. החלטנו בכל זאת לבקר ביום הסטודנט, בכל זאת, לא בכל יום יש יום סטודנט.. שעה נסיעה. שעה מגלילות לאוניברסיטה. אנשים חנו על הכיכר, חסמו מסלול שמאלי שלם על רחוב איינששטיין. כמות האנשים הייתה מעל ומעבר למצופה, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיום התחיל ב-12 בצהריים. קצת התפדחנו להיכנס עם מדים, אבל שוב, על מי אנחנו שמות שם בדיוק, וזה יום הסטודנט, באוניבסיטה שלי.. אני לא אגיד מה המקום הזה דורש מרוב האנשים שבו. די מפחיד. הסתכלנו לצדדים, אבל זה לא ממש עזר לנו. שמנו מבטחנו במאבטחים הרבים שהיו שם. לזוז הרבה לא הצלחנו. לאט לאט, בצעדים בטוחים, התקדמנו. 4 בנות בהליכה אחת ליד השנייה הסתבר להיות משימה בלתי אפשרית בעליל. הלכנו אחת אחרי השנייה. כמויות של אוכל ושתייה בכל מקום, מליון דוכנים של בגדים ותכשיטים, במות מדליקות לאללה של ESC, גודלסטאר, הייניקן, פסקזמן ועוד ועוד.. הגענו לבמה המרכזית. רצפה? דשא? נעלמו מזמן. הר שלם רק של אנשים. מימי לא ראיתי משהו כזה. לאורך מאות מטרים לכל כיוון רק ראשים.. הופעה של יהודית רביץ, עברי לידר ועוד.. לא יכולנו להגיע קרוב. החלטנו לקנות פיצה. התיישבנו במטר על מטר שמצאנו, ואז מישהו נתן לנו "טיפ" מאוד חשוב - סאבלימינל היה אמור להופיע בבמה האקלטרונית. אני כמובן, בתפקיד הפסימית, לא האמנתי, אבל המשכנו ללכת לכיוון. הגענו לבמה האקלטרונית, ומה היה? מוזיקה אלקטרונית כמובן. שום סאבלימינל ושם בטיח. איך שאנחנו מתחילות לצעוד לכיוון היציאה- "היכונו לביאת סאבלימינל והצל!" תפסתי את חברותיי ודפקנו את הריצה של הלייף. הגענו קרוב מאוד, כי אנשים עוד לא הספיקו להגיע. מוזיקה שחורה ברקע, כיף לא נורמלי, מלבד העניין שכמעט ולא נשמנו. אח"כ זזנו טיפה טיפה אחורה ויצרנו מספיק מרווח לארבעתנו. ואז הם הגיעו. סאב ואחיו - הצל. איזו הופעה מדהימה. מרגש לגמרי. אנשים נראה לי נבהלנו קצת ממנו מההתלהבות שלנו, שידענו את רוב המילים וגם לא הפסקנו לקפוץ ולרקוד. היה מדליק. הם דיברו, קטלו את הדג נחש, ועשו קטעים נהדרים עם רון שובל (ששר איתם "אני יכול") ועם הבחורות שרקדו את "תני לי". כל השירים הכי טובים של שניהם, וזה היה פשוט מדהים. חוויה שהוציאה אותי מרוצה מכל היום. כל היום הזה שעבר בצורה לא הכי חביבה, פשוט שופר פלאים רק ע"י ההופעה שלהם. הכי מצחיק היו התגובות של אנשים כשהם ראו אותנו על מדים: "הן בטוח סטודנטיות" "כל הכבוד לצה"ל" והיו כאלה שפשוט הצדיעו לנו.. (שיחררנו אותם, לא היינו רעות..) יצאנו אחרי 3 שעות, עייפות, סחוטות, גמורות, חסרות אוויר, אך מרוצות לגמרי! שנה הבאה נחזור ללא ספק, למרות כמויות האנשים הבלתי נדלות..