יום הכיפורים
יום הסליחות. יום חיבוטי הנפש, וההתקרבות אל תוך הגעגוע אל מה שחסר. הרגשה של טוהר, של ניקיוןשל כל מה שמאיים להפוך את הנפש, ולקחת את השלווה. רפי מנקה את הקיר. גם אני ניסיתי לעשות את זה פעם ,ולשים שם את מה שחשוב באמת. בסוף שמתי את הלוח שנה של פו הדב (אז מה אם הוא משנת 2000?) יום הגעגוע. ככה אני תמיד חושבת על יום כיפור. בטח גם אלה חושבת את זה. וגם דניאלה. עובדה שהיא שכבה עם איתן. בטח היה להם נהדר. ככה זה עם אקסים, הכול הופך פשוט, רק למחרת בבוקר, כל כך מצטערים שנגמרות המילים. העצב של אלה עשה לי רע. כי היו בו ייסורים. היתה בו התייסרות שיש על קבלת החלטה חדשה, שמעידה על פרידה סופית מהעבר. והנה אלון שם אקווריום של דגים, כמו שאמא אמרה, (ואלה בטח חושבת לעצמה בראש, אלוהים, בחרתי לי ילד כשותף לחיים, פשוט ילד). ויואל. יואל לא יודע פתאום למה הוא ושורה שלו כבר לא.הכול פתאום נהיה בסדר באיזה יום כיפור אחד. אפילו לרפי יש חתול חדש. אפילו הדוסית הסקסית פנוייה להצעות, כברירת מחדל מעוררת תיאבון. פתאום כבר לא נורא כל כך- הגעגוע הופך לבסדר, כמו שאחרי שעוזבים את הבית מתגעגעים לאמא. בטח גם לי זה יקרה כשכבר לא אהיה פה יותר. אדי ויואל מתחבקים. זה מוזר. ביום כיפור הכול הופך לברור יותר. השחור לשחור ותר, והלבן ללבן ממש, פתאום הצבעים מתבהרים ,הצבעים של הלב אני מתכוונת. אלה היתה כל יפה כשהיא פתחה את הדלת לרפי, רצית להביא לה סטירה ולחבק אותה ביחד. זה עשה לי שוב דמעות. וגם עכשיו כשאני כותבת את זה. איך יודעים אם ההחלטות שלנו אמיתיות ותקפות? צריך לקנות דגים בשביל זה? ולשים מולם 3 ספרים. אצל הסינים הכול כל כך פשוט. רק אני מסבכת הכול. תמיד הייתי כזאת. תמיד. יום הגעגוע. ויש בי דמעות. לא יודעת למה. כי לא קרה בעצם שום דבר עצוב.
יום הסליחות. יום חיבוטי הנפש, וההתקרבות אל תוך הגעגוע אל מה שחסר. הרגשה של טוהר, של ניקיוןשל כל מה שמאיים להפוך את הנפש, ולקחת את השלווה. רפי מנקה את הקיר. גם אני ניסיתי לעשות את זה פעם ,ולשים שם את מה שחשוב באמת. בסוף שמתי את הלוח שנה של פו הדב (אז מה אם הוא משנת 2000?) יום הגעגוע. ככה אני תמיד חושבת על יום כיפור. בטח גם אלה חושבת את זה. וגם דניאלה. עובדה שהיא שכבה עם איתן. בטח היה להם נהדר. ככה זה עם אקסים, הכול הופך פשוט, רק למחרת בבוקר, כל כך מצטערים שנגמרות המילים. העצב של אלה עשה לי רע. כי היו בו ייסורים. היתה בו התייסרות שיש על קבלת החלטה חדשה, שמעידה על פרידה סופית מהעבר. והנה אלון שם אקווריום של דגים, כמו שאמא אמרה, (ואלה בטח חושבת לעצמה בראש, אלוהים, בחרתי לי ילד כשותף לחיים, פשוט ילד). ויואל. יואל לא יודע פתאום למה הוא ושורה שלו כבר לא.הכול פתאום נהיה בסדר באיזה יום כיפור אחד. אפילו לרפי יש חתול חדש. אפילו הדוסית הסקסית פנוייה להצעות, כברירת מחדל מעוררת תיאבון. פתאום כבר לא נורא כל כך- הגעגוע הופך לבסדר, כמו שאחרי שעוזבים את הבית מתגעגעים לאמא. בטח גם לי זה יקרה כשכבר לא אהיה פה יותר. אדי ויואל מתחבקים. זה מוזר. ביום כיפור הכול הופך לברור יותר. השחור לשחור ותר, והלבן ללבן ממש, פתאום הצבעים מתבהרים ,הצבעים של הלב אני מתכוונת. אלה היתה כל יפה כשהיא פתחה את הדלת לרפי, רצית להביא לה סטירה ולחבק אותה ביחד. זה עשה לי שוב דמעות. וגם עכשיו כשאני כותבת את זה. איך יודעים אם ההחלטות שלנו אמיתיות ותקפות? צריך לקנות דגים בשביל זה? ולשים מולם 3 ספרים. אצל הסינים הכול כל כך פשוט. רק אני מסבכת הכול. תמיד הייתי כזאת. תמיד. יום הגעגוע. ויש בי דמעות. לא יודעת למה. כי לא קרה בעצם שום דבר עצוב.
