יום הזכרון
לא הלכתי להר הרצל לא רוצה, שיקפצו לי. הלכתי לטקס בביצפר. האמת, היה באמת מרגש וגם אתמול בטקס של אחותי.. מכיתה א' היא מניחה זרים שם לזכר החיילים היא בכלל זוכרת משהו אחר?! חרי הטקס המחנכת שלי ביקשה שאם יש לי זמן, שאני אבוא לכיתה לספר על אח שלי. אני לא יודעת למה, אבל הסכמתי. לא סיפרתי על הדברים העצובים. ביום הזה עצוב מספיק. כולם יודעים שחייל שמת זה דבר עצוב...אני לא צריכה לספר להם ולהסביר להם שאחרי 5.5 שנים זה עדיין כואב, הם לא היו מבינים. אז סיפרתי להם עליו כמו שאני זוכרת אותו, כמו שאחרים סיפרו לי. הם נשפכו מצחוק, וזה בסדר. זה מה שרציתי. הוא היה כזה שטותניק, איך אפשר רק לבכות עליו?! הוא היה ההיפך מעצב ומבכי ואולי בגלל זה כל כך קשה לי לבכות עליו. כבר כמה פעמים שמעתי היום את השיר "הוא היה". שוב, בלתי נתפס. הוא היה... הוא כבר אינו הוא לא יהיה אבל הוא עדיין אח שלי.
לא הלכתי להר הרצל לא רוצה, שיקפצו לי. הלכתי לטקס בביצפר. האמת, היה באמת מרגש וגם אתמול בטקס של אחותי.. מכיתה א' היא מניחה זרים שם לזכר החיילים היא בכלל זוכרת משהו אחר?! חרי הטקס המחנכת שלי ביקשה שאם יש לי זמן, שאני אבוא לכיתה לספר על אח שלי. אני לא יודעת למה, אבל הסכמתי. לא סיפרתי על הדברים העצובים. ביום הזה עצוב מספיק. כולם יודעים שחייל שמת זה דבר עצוב...אני לא צריכה לספר להם ולהסביר להם שאחרי 5.5 שנים זה עדיין כואב, הם לא היו מבינים. אז סיפרתי להם עליו כמו שאני זוכרת אותו, כמו שאחרים סיפרו לי. הם נשפכו מצחוק, וזה בסדר. זה מה שרציתי. הוא היה כזה שטותניק, איך אפשר רק לבכות עליו?! הוא היה ההיפך מעצב ומבכי ואולי בגלל זה כל כך קשה לי לבכות עליו. כבר כמה פעמים שמעתי היום את השיר "הוא היה". שוב, בלתי נתפס. הוא היה... הוא כבר אינו הוא לא יהיה אבל הוא עדיין אח שלי.