יום הזכרון ../images/Emo16.gif
נר לחללי צה"ל, המחתרות ופעולות האיבה
יזכור. עכשיו כבר רבע ל2. זה הזמן בו אנשים מתחילים להשתחרר מכובד יום הזכרון, והתחיל לדבר על יום העצמאות... לאט לאט מתחלפים השירים ברדיו, מקבלים קצב וקצת שמחה... לאט לאט מתחלפת ההרגשה, והאנשים הופכים להיות שמחים יותר... כי בעבור זה שהם מתים, חיים אנחנו. אז הנה קטע, לכבודם של כל אלו שמשרתים עכשיו, ולכבודם של אלו שנהרגו. כי אנחנו מכירים את כולם. אין לנו חיילים אלמונים: החייל הלא אלמוני / משה שמיר אין לנו חיילים אלמונים. כאשר מתפלל כל אחד מאיתנו על חיי צבאנו, על נצחונו - הוא נותן לזה שם פרטי. בלבו או בשפתיו הוא מוסיף את השם הפרטי, של בנו או אחיו או אביו או חברו. אין לנו חיילים אלמונים כאשר יודע כל אחד מאתנו כי יש מגן על חייו - הוא יודע מי זה. בדיוק. הוא יכול להגיד לך את שמו. אים לנו חיילים אלמונים. השמיים הנקיים מעל לראשנו - אנחנו יודעים בדיוק למי להודות על כך. לא יעזור לו לבחור שיפנה את גבו אל המצלמה - אנחנו מכירים אותו. דיבורו מסגיר אותו, צניעותו ופשטותו מסגירות אותו. הנערה קוראת: "אוי, הלא זה..." אין לנו חיילים אלמונים. כאשר הולכים בנינו לבית הספר, הם יודעים בדיוק היכן משרת המורה לטבע, ועל איזה טנק יושב מדריך הספורט. ובשכונה יודעים כולם מי הלך, מתי, לאיזו יחידה. ועל פני כל הארץ פרושה רשת דרישות השלום, מאם לאם, מיישוב ליישוב - קשר מחתרת האהבה והדאגה הענפה והרצופה שבעולם. החייל שלנו אינו אלמוני - משום שהאזרח אינו אלמוני. אנו מכירים אותו היטב, עד חירוק שיניים לפעמים. הוא בעל מנה גבוה של תודעה עצמית. הוא עומד על דעתו. הוא שואל שאלות. הוא רוצה לבדוק כל דבר לגופו. לא יספרו לו מעשיות. הוא איכפתניק - למען עצמו, למען משפחתו, למען אירגונו ומפלגתו. ותמיד - גם למען משהו שהוא רואה בו צדק, הגיון, יושר. הוא אינו ותרן. הוא מתערב בכל עניין, אוהב להיות בפנים, במקום שהדברים נעשים. הוא סקרן, דעתן, בעל יוזמה. הוא אינו רוצה להישאר אלמוני. ל ימות השנה אנו סובלים לא מעט בשל כל התכונות הללו שלנו. אבל במלחמה - הן נהפכות לתושיה, לכושר המצאה, לזריזות ואף להתנדבות ולהקרבה עצמית. במלחמה הן יוצרות את האיכות המיוחדת, את ההתעלות לגבורה ולקדושה - של החייל הלא אלמוני, חייל צה"ל. החייל שלנו איננו אלמוני - משום שהארץ שהוא מגן עליה אינה אלמונית. אין זו לנו הארץ בה נולדנו במקרה. רובנו הגדול עדיין חי את בחירתה לו למולדת כחוויה אישית מרכזית. רובנו הגדול נולד בה מחדש, מרצונו, בהכרעתו, נאבק להגיע אליה - או חי עדיין את המאבק הזה במורשת הוריו וסביבתו. זו ארץ שרצינו בה, שהרגשנו את בריתנו עמה, זו ארץ שלמדנו ולומדנו - על כורחנו לפעמים - כי אין לנו בלתה, כי היא הצלת נפשנו, כי היא יחידתנו. אולי המקריות טובה יותר למישהו. אולי הסתמיות הטבעית של עם שחי בארצו כמו האילן והעשב והרמש למינהו עדיפה בעיני מישהו. לנו - הבחירה עדיפה, קניית הארץ ביודעין, בכריתת ברית, בבחירת גורל - עדיפה. לנו עדיפה מולדת שאינה אלמונית, שיש לה שם - והשם הוא שמנו! החייל שלנו אינו אלמוני - משום שהעם שלנו אינו אלמוני. לא גאוגרפיה עיצבה אותו, לא תנאי אקלים גיבשו אותו, לא לחצים היסטוריים הידקו אותו. תודעת עצמו, נקיבת שמו וידיעת השם - היא מהותו. הוא בחר להיות עם, להישאר עם - לאחר ולמול אלף מבחנים. הוא הצהיר על עצמו עם לאחר שהוצגה לפניו השאלה: "מי אתה?" באש ובסיף, בגירוש ובשמד, אלף אלפי פעמים - והוא חזר, עיקש ואמר: "יהודי אני!" כן, כך אמר: "רוצה אני, מודה אני, בוחר אני - יהודי אני" מיהו יהודי? היהודי הלא אלמוני הוא יהודי! היהודי הוא אדם של תודעה עצמית בלתי פוסקת. עד עמקי התת נפשי מגיע הדבר. זה עושה את החיים קשים יותר. זה גורם לא אחת לתסכול, למבוכה עצמית, לבדיקת כל צעד וכל מעשה - למה שקוראים מאושרי העולם האדישים: "אי טבעיות". אבל ברוך שעשנו יהודים כי בשל הדברים הללו - אין לנו חיילים אלמונים. אנו יודעים אותם, אנו מזדהים אתם, בכל שעה ודקה של היממה. הם יודעים אותנו, הם מזדהים אתנו - בכל שעה ודקה של היממה. נושמים יחד, נלחמים יחד, נופלים וקמים יחד. אין לנו חיילים אלמונים.
נר לחללי צה"ל, המחתרות ופעולות האיבה