יום האתמול
אני אף פעם לא חושבת על יום האתמול, מדחיקה אותו מראשי, כאילו יש רק את עכשיו. יש את הרגע הזה, ואת מה שהיה לפני שנים. אולי עוד כמה שנים יום האתמול כבר יהיה חלק ממני ולא אעבור מעליו כשאראה את סדר היום. אבל נראה לי שאתחיל לראות, להבין ולדעת את יום האתמול, אולי כדרך לפתרון יום המחר. אז אתמול היום התחיל במצב אבוד. אני מרגישה לחוצה שאנשים יקרים לי לא עונים. אולי הם נפגעו ממני? הרגשתי את הכאב והלחץ מכל בני המשפחה. הבנתי כמה דברים כואבים. אחת מהם זה שאני נקשרת לאנשים יותר מדי ומצפה מהם שילכו אחורה, ובעצם בתת מודע שלי עושה הכל ככה, וכמובן כואבת כאשר אני מרגישה שהם באמת עושים זאת. אולי בגלל זה בסופו של דבר אני מסתדרת טוב יותר עם ידידים, כי יש ציפיות למושג "חברה" , כמובן אני עובדת על זה, וזה לא היה כמו לפני שנה ושנתיים ובגיל הילדות. נראה לי שאמא עשתה את רוב הבעיות.. תמיד האשמה היא באמא... כל פעם שנפגעתי מחברה, היה לה משהו רע לומר עליה.. היא מנצלת, היא מוזרה, אף פעם לא אהבתי אותה.. ולא נתנה לי למצוא לבד את הגורמים ולטפל בהם אלא גרמה לי לעזוב את הקשר ולברוח במידה מסויימת אבל בצורה כזו שגם הצד השני יעזוב. אך, דנה דנה דנה, לפעמים מנודה, לפעמים הילדה הכי פופולרית בכיתה. כמובן שאני לצידה, בכל הסיטואציות.. הבזקי זכרונות.. המשכתי את היום בנסיונות להבין יותר, והבנתי דרככם, חלקכם לפחות, מה אני יכולה לעשות, גם אם לא כתבתם לי במפורש הוראות המשך.. אני חושבת שהלחץ והפחד הוא יותר , לא מהחגים, שלא אוהבת, אלא מיום ההולדת. ככל שהתאריך מתקרב, אני יותר בתהיות מה לעשות, איך לעשות, האם לשאול שוב. זה מפחיד. 3 שנים לא חגגתי. נתתי לזה לעבור מעליי ולא הסכמתי לזכור. אבל מרגישה שרוצה, וחייבת, וזה מפחיד אותי. כי אני לחוצה. אח... ימים כאלה. ואז יצאתי החוצה לאוויר הפתוח, ראיתי אנשים, הכנתי לי תוכניות, כדי שלא אדבר עם עצמי השבוע. באמת הפחדתי את עצמי , ככה ברצף הכל התבלבל בלי אפשרות להחליף כינוי. וזה כאב לי מדי. והפריע לי. ולא ידעתי איך להמשיך. אז ככה. מסקנות. א. הפסדנו בקרב אבל ננצח במלחמה. מה שאומר שאם לא הלך אתמול, ואולי גם לא יילך מחר. יש לנו חיים שלמים לטפל בזה בכדי שכן יילך. במילים אחרות. אני אגיע אל הדרך הנכונה בקשריי. והאנשים שרציתי שיתקשרו יעשו זאת. ב. אסור לי לראות את השקרים כמשהו שעוצר בעדי עם אנשים אחרים. ההלם מהשקר הדף אותי אחורה בלי משענת. אז צריכה לעבוד על זה. התחלתי דווקא אתמול. איכשהו. ואתמול כשהתמודדתי שוב, כבר הייתי בסדר. ג. החלטתי להחליף את השיר שלי באחר. אני כבר לא שני באני הקטנה שמקווה לטוב. אני יודעת שיהיה טוב. ויש לי כבר תוכניות שלא רק מביעות את ההרגשה הזו, אלא גם מקיימות אותה. ולכן.. השיר i believe i can fly ירד למקום השלישי, ובמקום הראשון והשני בהפרש קולות מזערי.......... תישאר צעיר לנצח והשיר "הכל תלוי בך חבר". של ארכדי דוכין נראה לי. ד. how i love you let me count the ways ה. שוב, צום קל לצמים. ותהיו טובים. שמרו על עצמכם בדרכים. ו.. i have a dream שני
אני אף פעם לא חושבת על יום האתמול, מדחיקה אותו מראשי, כאילו יש רק את עכשיו. יש את הרגע הזה, ואת מה שהיה לפני שנים. אולי עוד כמה שנים יום האתמול כבר יהיה חלק ממני ולא אעבור מעליו כשאראה את סדר היום. אבל נראה לי שאתחיל לראות, להבין ולדעת את יום האתמול, אולי כדרך לפתרון יום המחר. אז אתמול היום התחיל במצב אבוד. אני מרגישה לחוצה שאנשים יקרים לי לא עונים. אולי הם נפגעו ממני? הרגשתי את הכאב והלחץ מכל בני המשפחה. הבנתי כמה דברים כואבים. אחת מהם זה שאני נקשרת לאנשים יותר מדי ומצפה מהם שילכו אחורה, ובעצם בתת מודע שלי עושה הכל ככה, וכמובן כואבת כאשר אני מרגישה שהם באמת עושים זאת. אולי בגלל זה בסופו של דבר אני מסתדרת טוב יותר עם ידידים, כי יש ציפיות למושג "חברה" , כמובן אני עובדת על זה, וזה לא היה כמו לפני שנה ושנתיים ובגיל הילדות. נראה לי שאמא עשתה את רוב הבעיות.. תמיד האשמה היא באמא... כל פעם שנפגעתי מחברה, היה לה משהו רע לומר עליה.. היא מנצלת, היא מוזרה, אף פעם לא אהבתי אותה.. ולא נתנה לי למצוא לבד את הגורמים ולטפל בהם אלא גרמה לי לעזוב את הקשר ולברוח במידה מסויימת אבל בצורה כזו שגם הצד השני יעזוב. אך, דנה דנה דנה, לפעמים מנודה, לפעמים הילדה הכי פופולרית בכיתה. כמובן שאני לצידה, בכל הסיטואציות.. הבזקי זכרונות.. המשכתי את היום בנסיונות להבין יותר, והבנתי דרככם, חלקכם לפחות, מה אני יכולה לעשות, גם אם לא כתבתם לי במפורש הוראות המשך.. אני חושבת שהלחץ והפחד הוא יותר , לא מהחגים, שלא אוהבת, אלא מיום ההולדת. ככל שהתאריך מתקרב, אני יותר בתהיות מה לעשות, איך לעשות, האם לשאול שוב. זה מפחיד. 3 שנים לא חגגתי. נתתי לזה לעבור מעליי ולא הסכמתי לזכור. אבל מרגישה שרוצה, וחייבת, וזה מפחיד אותי. כי אני לחוצה. אח... ימים כאלה. ואז יצאתי החוצה לאוויר הפתוח, ראיתי אנשים, הכנתי לי תוכניות, כדי שלא אדבר עם עצמי השבוע. באמת הפחדתי את עצמי , ככה ברצף הכל התבלבל בלי אפשרות להחליף כינוי. וזה כאב לי מדי. והפריע לי. ולא ידעתי איך להמשיך. אז ככה. מסקנות. א. הפסדנו בקרב אבל ננצח במלחמה. מה שאומר שאם לא הלך אתמול, ואולי גם לא יילך מחר. יש לנו חיים שלמים לטפל בזה בכדי שכן יילך. במילים אחרות. אני אגיע אל הדרך הנכונה בקשריי. והאנשים שרציתי שיתקשרו יעשו זאת. ב. אסור לי לראות את השקרים כמשהו שעוצר בעדי עם אנשים אחרים. ההלם מהשקר הדף אותי אחורה בלי משענת. אז צריכה לעבוד על זה. התחלתי דווקא אתמול. איכשהו. ואתמול כשהתמודדתי שוב, כבר הייתי בסדר. ג. החלטתי להחליף את השיר שלי באחר. אני כבר לא שני באני הקטנה שמקווה לטוב. אני יודעת שיהיה טוב. ויש לי כבר תוכניות שלא רק מביעות את ההרגשה הזו, אלא גם מקיימות אותה. ולכן.. השיר i believe i can fly ירד למקום השלישי, ובמקום הראשון והשני בהפרש קולות מזערי.......... תישאר צעיר לנצח והשיר "הכל תלוי בך חבר". של ארכדי דוכין נראה לי. ד. how i love you let me count the ways ה. שוב, צום קל לצמים. ותהיו טובים. שמרו על עצמכם בדרכים. ו.. i have a dream שני