וורדי רזיאל
New member
יום האם...
עבר חודש וחצי מאז אותו ערב קריר בהוספיס של תל השומר. הייתי בבית אחרי משמרת לילה עם אמא, אחי הקטן, בקושי עם 23 אביבים שלח לי הודעה באיזור 17:00.
"מחברים את אמא למכונת הנשמה, אני חושב שכדאי שתגיע".
כמעט חודשיים הכנתי את עצמי לרגע הזה, אבל הבכי לא עצר את עצמו בדרך לשם. הדבר המדהים ביותר התרחש כשהגעתי לחדר שלה, כשאבא ואחי היו שם - היא הייתה עוד בחיים, ניגשתי אלייה ונשקתי על מצחה. ואז, היא אמרה שלום לעולם והלכה.
חודשים של טייס אוטומטי, כשאני לוקח על עצמי את המשפחה כולה על כתפיי, עכשיו אפשר לנחות קצת.
אני לא יהודי אדוק, אבל השבעה הזאת היה מנהג מבורך, מקבץ את המשפחה יחדיו (ואנחנו משפחה גדולה), מאפשר לפרוק ולהתפרק. היא חלפה מהר, וכך גם 30 הימים שאחרי.
שגרת החיים העמוסה שיש לי שמה את אמא בצד, אבל הבירוקרטיה והזכרונות הנפלאים והכאובים שאורבים בכל פינה, בכל אסוסיאציה, בכל שיר, מציפים הכל שוב.
ועכשיו, לקראת יום האם, זה מוצף שבעתיים. בכל פעם שאני נמצא ברגע שמח, אני באמת שמח, כי הבטחתי לה שאני אהיה כזה. אבל אי אפשר שלא להתחמק מתחושת אשמה, איך לעזאזל אתה מחייך כשאמא שלך מתה.
אתמול היה דרבי, כל כך רציתי להתקשר אלייה ולספר שניצחנו. לשמוע את התלונות שלה על המשחק הפרימיטיבי הזה עם 22 הבבונים וכדור אחד, לדבר איתה, כי היה פשוט כיף לדבר איתה.
ויש לי רק וואקום. בכל יום את חסרה לי אמא, אני מנסה לחזור לנתיב החיים, אני מנסה (וחושב שמצליח) להוסיף קצת שמחה לאבי ואחי. אני דואג להם, כפי שהבטחתי. אל תדאגי.
עד יום האם.
עבר חודש וחצי מאז אותו ערב קריר בהוספיס של תל השומר. הייתי בבית אחרי משמרת לילה עם אמא, אחי הקטן, בקושי עם 23 אביבים שלח לי הודעה באיזור 17:00.
"מחברים את אמא למכונת הנשמה, אני חושב שכדאי שתגיע".
כמעט חודשיים הכנתי את עצמי לרגע הזה, אבל הבכי לא עצר את עצמו בדרך לשם. הדבר המדהים ביותר התרחש כשהגעתי לחדר שלה, כשאבא ואחי היו שם - היא הייתה עוד בחיים, ניגשתי אלייה ונשקתי על מצחה. ואז, היא אמרה שלום לעולם והלכה.
חודשים של טייס אוטומטי, כשאני לוקח על עצמי את המשפחה כולה על כתפיי, עכשיו אפשר לנחות קצת.
אני לא יהודי אדוק, אבל השבעה הזאת היה מנהג מבורך, מקבץ את המשפחה יחדיו (ואנחנו משפחה גדולה), מאפשר לפרוק ולהתפרק. היא חלפה מהר, וכך גם 30 הימים שאחרי.
שגרת החיים העמוסה שיש לי שמה את אמא בצד, אבל הבירוקרטיה והזכרונות הנפלאים והכאובים שאורבים בכל פינה, בכל אסוסיאציה, בכל שיר, מציפים הכל שוב.
ועכשיו, לקראת יום האם, זה מוצף שבעתיים. בכל פעם שאני נמצא ברגע שמח, אני באמת שמח, כי הבטחתי לה שאני אהיה כזה. אבל אי אפשר שלא להתחמק מתחושת אשמה, איך לעזאזל אתה מחייך כשאמא שלך מתה.
אתמול היה דרבי, כל כך רציתי להתקשר אלייה ולספר שניצחנו. לשמוע את התלונות שלה על המשחק הפרימיטיבי הזה עם 22 הבבונים וכדור אחד, לדבר איתה, כי היה פשוט כיף לדבר איתה.
ויש לי רק וואקום. בכל יום את חסרה לי אמא, אני מנסה לחזור לנתיב החיים, אני מנסה (וחושב שמצליח) להוסיף קצת שמחה לאבי ואחי. אני דואג להם, כפי שהבטחתי. אל תדאגי.
עד יום האם.
