ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
יום האהבה שלי...
יום האהבה שלי אתה רואה אותה עומדת במרפסת, הגב שלה לכיוונך, העיניים הירוקות אש שלה מביטות לעבר השמש השוקעת מעל הפרדסים. כל כך התגעגעת למראה הזה. כשהייתם ילדים הייתם עומדים כך כל יום מביטים בשקיעה. לעיתים אפילו מצלמים ומסדרים באלבום ששוכב לו עכשיו על המדף המאובק שם בפינה. עכשיו היא עומדת שם ואתה לידה אבל זה שונה, משהו חסר, יותר נכון מישהו, ובמקומו יש דמעות. הוא בחיים לא ראה אותה בוכה לפני זה, היא תמיד הצטיירה לפניו בתור מישהי שאף פעם לא בוכה, מן גיבורת על כזאת שכל מה שהיא רוצה יש לה. ככה זה היה תמיד, כל מה שהיא רצתה היא הייתה משיגה. חלפה לה שעה, השמש כבר שקעה מזמן אבל היא נשארה עומדת שם. העזת להתקרב אליה. פעם הייתם ממש קרובים אבל השנים עשו את שלהן והתרחקתם. בתור חברי ילדות הייתם דבוקים אחד לשני כל היום בברכה, בחורשה, בפרדסים. הייתם יוצאים לטיולים בסביבה ומדאיגים את כל הישוב בחיפושים אחריכם. מופתעים כשחזרתם עם מלאי הרפתקאות למצוא את כולם בחוץ עם פנסים. נתת לזיכרונות להתרוצץ בראש, מנסה לחשוב איך ומתי הכול הספיק להפוך לבלגאן כל כך לא ברור ומובן. מתי בעצם כל זה התחיל? למה התרחקתם כל כך מאז? הבטת בשער שלה נופל ברכות על הגב, הבזקי זיכרונות שבים ועולים, איך לפני הגיוס הבטחתם אחד לשנייה לשמור על קשר, תמיד להיפגש כל פעם שרק אפשר. בשנה הראשונה הצלחתם לקיים את ההבטחה, נפגשתם לפחות פעם בשבוע קופצים לבסיס של השני כדי להתראות מביאים חבילות של אוכל ומכתבים מהבית. אבל בשנה השנייה ההורים שלך עברו מהמושב צפונה והצבא העביר אותך בהתאם ומאז התפורר לו הקשר. לאט לאט המפגשים של פעם בשבוע הפכו לחודשים וכך חלפה לה השנה . החוט המקשר נפרם כמעט עד תומו... כשהתקשרו להודיע לך לא האמנת. זה לא יכול להיות. לא הגיוני שזה קרה. הוא היה הרי כל כך... כל כך... כל כך מושלם. הפשטות שבו, הראיה המיוחדת כל כך שלו שסדרה כל דבר והאירה כל פינה חשוכה. החיוך התמידי על השפתיים ובעיקר בעיניים. לא יתכן שהאור הזה כבה. והיא... כל כך הזכירה אותו. האהבה שלו אליה חדרה עמוק לליבה והשאירה חלק ממנו אצלה. פנסי הרחוב כבו אף הם וחוץ מאור הירח המאיר את המרפסת והדמעות בעיניים לא נותר דבר. דבר למעט הזיכרונות. ........... כמידי שנה, בט"ו באב, חג האהבה, אנו עולים לקברו. חבורה מגובשת ללא בני הזוג. אין זה יום הזיכרון הרשמי, אך סימבולי היה בעיננו לקבוע את יום האהבה כזיכרון לאדם שידע לתת כל הזמן עם המון אהבה, את עצמו. גלגל הזמן, נותן בנו את אותותיו. הקמנו משפחות, התבססנו, ובעיקר, התבגרנו. והוא נשאר צעיר לנצח.. הוא, החוליה שתמיד הדביקה אותנו ביחד. כל שנה, אנו מפנים את היום הזה מראש מכל עיסוקנו. כל שנה, אנו מתייצבים בשער בית העלמין, בדיוק בשעה 10:00 בבוקר, ללא תיאומים, ללא טלפונים. אין זו אזכרה דתית. זהו מפגש בין חברים, שאחד מאיתנו לא שרד. מנקים את הקבר, מדליקים נר נשמה, ואז מתגודדים מחובקים מסביבו. הרבה שקט. לפעמים פוצחים בשיר שאהב, לפעמים מעלים זיכרונות מטיולים שארגן, ומבעד לחיוך מבצבצת דמעה, ומבעד לדמעות מבליח חיוך קטן. לא ממהרים. במקום הכול כך סופי הזה, הזמן מאבד משמעות. ואחרי מס´ שעות, הולכים לאט לכיוון היציאה, מחובקים ומחבקים. כל אחד נכנס למכוניתו, ונוסע אל חייו בהווה. ניפגש בט"ו באב הבא....
יום האהבה שלי אתה רואה אותה עומדת במרפסת, הגב שלה לכיוונך, העיניים הירוקות אש שלה מביטות לעבר השמש השוקעת מעל הפרדסים. כל כך התגעגעת למראה הזה. כשהייתם ילדים הייתם עומדים כך כל יום מביטים בשקיעה. לעיתים אפילו מצלמים ומסדרים באלבום ששוכב לו עכשיו על המדף המאובק שם בפינה. עכשיו היא עומדת שם ואתה לידה אבל זה שונה, משהו חסר, יותר נכון מישהו, ובמקומו יש דמעות. הוא בחיים לא ראה אותה בוכה לפני זה, היא תמיד הצטיירה לפניו בתור מישהי שאף פעם לא בוכה, מן גיבורת על כזאת שכל מה שהיא רוצה יש לה. ככה זה היה תמיד, כל מה שהיא רצתה היא הייתה משיגה. חלפה לה שעה, השמש כבר שקעה מזמן אבל היא נשארה עומדת שם. העזת להתקרב אליה. פעם הייתם ממש קרובים אבל השנים עשו את שלהן והתרחקתם. בתור חברי ילדות הייתם דבוקים אחד לשני כל היום בברכה, בחורשה, בפרדסים. הייתם יוצאים לטיולים בסביבה ומדאיגים את כל הישוב בחיפושים אחריכם. מופתעים כשחזרתם עם מלאי הרפתקאות למצוא את כולם בחוץ עם פנסים. נתת לזיכרונות להתרוצץ בראש, מנסה לחשוב איך ומתי הכול הספיק להפוך לבלגאן כל כך לא ברור ומובן. מתי בעצם כל זה התחיל? למה התרחקתם כל כך מאז? הבטת בשער שלה נופל ברכות על הגב, הבזקי זיכרונות שבים ועולים, איך לפני הגיוס הבטחתם אחד לשנייה לשמור על קשר, תמיד להיפגש כל פעם שרק אפשר. בשנה הראשונה הצלחתם לקיים את ההבטחה, נפגשתם לפחות פעם בשבוע קופצים לבסיס של השני כדי להתראות מביאים חבילות של אוכל ומכתבים מהבית. אבל בשנה השנייה ההורים שלך עברו מהמושב צפונה והצבא העביר אותך בהתאם ומאז התפורר לו הקשר. לאט לאט המפגשים של פעם בשבוע הפכו לחודשים וכך חלפה לה השנה . החוט המקשר נפרם כמעט עד תומו... כשהתקשרו להודיע לך לא האמנת. זה לא יכול להיות. לא הגיוני שזה קרה. הוא היה הרי כל כך... כל כך... כל כך מושלם. הפשטות שבו, הראיה המיוחדת כל כך שלו שסדרה כל דבר והאירה כל פינה חשוכה. החיוך התמידי על השפתיים ובעיקר בעיניים. לא יתכן שהאור הזה כבה. והיא... כל כך הזכירה אותו. האהבה שלו אליה חדרה עמוק לליבה והשאירה חלק ממנו אצלה. פנסי הרחוב כבו אף הם וחוץ מאור הירח המאיר את המרפסת והדמעות בעיניים לא נותר דבר. דבר למעט הזיכרונות. ........... כמידי שנה, בט"ו באב, חג האהבה, אנו עולים לקברו. חבורה מגובשת ללא בני הזוג. אין זה יום הזיכרון הרשמי, אך סימבולי היה בעיננו לקבוע את יום האהבה כזיכרון לאדם שידע לתת כל הזמן עם המון אהבה, את עצמו. גלגל הזמן, נותן בנו את אותותיו. הקמנו משפחות, התבססנו, ובעיקר, התבגרנו. והוא נשאר צעיר לנצח.. הוא, החוליה שתמיד הדביקה אותנו ביחד. כל שנה, אנו מפנים את היום הזה מראש מכל עיסוקנו. כל שנה, אנו מתייצבים בשער בית העלמין, בדיוק בשעה 10:00 בבוקר, ללא תיאומים, ללא טלפונים. אין זו אזכרה דתית. זהו מפגש בין חברים, שאחד מאיתנו לא שרד. מנקים את הקבר, מדליקים נר נשמה, ואז מתגודדים מחובקים מסביבו. הרבה שקט. לפעמים פוצחים בשיר שאהב, לפעמים מעלים זיכרונות מטיולים שארגן, ומבעד לחיוך מבצבצת דמעה, ומבעד לדמעות מבליח חיוך קטן. לא ממהרים. במקום הכול כך סופי הזה, הזמן מאבד משמעות. ואחרי מס´ שעות, הולכים לאט לכיוון היציאה, מחובקים ומחבקים. כל אחד נכנס למכוניתו, ונוסע אל חייו בהווה. ניפגש בט"ו באב הבא....
