יום בחיי- [ארוך].
אתמול, היה היום הכי ארוך בעולם. קודם כל קיבלנו תעודות, אבל כמובן שבבוקר למדנו, מה שהכריח אותי להבריז מאנגלית [הספקתי לחפוף]. ובגלל שאחרי החופש חברה שלי תגור בארץ חוגגת חג מולד, הטילו עלי להביא מצלמה, הבאתי. בביצפר היינו צריכים/צריכות לארגן את מסיבת הפרידה בערב, זה התחיל ממקום, שמצאנו בקלות, המשיך לאנשים, שלא ממש שיתפו פעולה והמשיך לענייני נרגילה ואוכל, שכמו תמיד בהתרעות קצרות עשו המון בעיות. אחרי ביצפר נסענו לעיר לקנות טעמים [עכשיו זה נשמע יותר פשוט ממה שזה היה], אחרי שחזרנו עברו הרבה סבבי טלפונים, ובאיזשהוא שלב אני התנתקתי, בגלל שההורים שלי הלחיצו אותי מאוד בקשר ללכת לסבתא. בשלב הזה אבא כועס עלי, אמא כועסת על אבא, אבא כועס. אני מארגנת תיק ענק ומערכת קטנה, שמה על כיסא, נזכרת שאין לי מכנסיים, ואפילו היחידות שמצאתי בכל חיפה לא הצליחו לעשות את המרחק מתל אביב בשלום, ואני לא אוכל ללבוש אותן. אבא כועס. אני מנסה לתקשר עם חברות שלי, הן גם קצת בלחץ, הן לא מצליחות לעזור לי, חברה שלי רוצה לישון אצלי. אנחנו מגיעים לסבתא שלי, אבא כועס עלי, אמא כועסת על אבא, סבתא כועסת על אבא, אח שלי מטומטם, אבא כועס- אני מועקת סופית. אוכל מגעיל, סבתא מריחה כמו דג מת, אני חייבת לזוז- מצב דמי חנוכה- 30 שקל [!]. אמא אומרת שאני חייבת לזוז, אבא אומר שלא קמים מהשולחן, סבתא אומרת להביא קינוח. אני שונאת תותים רכים, אני אוכלת. אני רצה הבייתה. לוקחת תיק מאוד מאוד כבד, מיני מערכת, וטעמים, ורצה לפגוש את הבנות במעבר חציה. שכחתי פותחן בקבוקים. אני מתקשרת לחברה שתביא, היא אומרת שהן יאחרו [אני נלחמת ביצר לרצוח אותן], אני נזכרת ששכחתי עוד משהו, אני מנתקת, מסתובבת ורצה הבייתה. התיק מאוד כבד. אני נוטשת את התיק והמכשיר המרעיש למטה [כאילו שאף אחד לא יכול לגנוב אותו], עולה לקחת את הג`יפה בטעם קולה שהשארתי במקום בולט בסלון. אני רצה למטה ובחזרה, אחוזת חבילת דקסמול חום עם קפאין לכאבי ראש. אני מגיעה ראשונה למעבר חציה. אני מחכה על ספסל [איזה שקט, איזה רוגע] במשך אני חושבת עשים דקות, אבל למי אכפת, הגעתי. אף אחד לא יודע אם תהייה נרגילה, כימעט אף אחד לא הביא אוכל [מזל שאני דאגתי לקצת]. מגיעים, לא ראשונים, אנשים שלא הזמנו, נרגילה. ממשיכים להגיע אנשים, נעשה נחמד, חברה שלי באה- זאת שבשבילה המסיבה, הכל רגוע וחביב. זה בטח האקמול, זה בטח החברות שלי, זה בטח הנרגילה. הזמן עובר, קר, אבל נעים. אנשים מתחילים להתפנות, חברה שלי הולכת. בכי, פחות עצוב ממתוק. מנקים. חזרה הבייתה, פוגשים מישהו שחזר מהנמלה, הוא אומר שהיה מבאס כי לא היו טרנסים- עכשיו יש מקום לנסות שבוע הבא, מחסור בטרנסים זה תמיד חיובי. מתפצלים, לןקחים מונית, הנהג לא שומע כשמבקשים ממנו לעצור, אני הולכת קצת ברגל, מגיעה הבייתה ומיתחברת לא, מעניין בפורום, שעה עוברת, אני הולכת לראות נשיונל ג`אוגרפיק, יוצא לי לראות ערוץ שמונה, נדמה לי שהיה מעניין, לא זוכרת. לישון. שעתיים עוברות, אני מתעוררת כאילו שחיכיתי לישון כל הלילה.., אני מתעוררת ונירדמת מדי פעם, שתיים עשרה בבוקר, אמא שלי נכנסת לחדר ומיתעסקת בדברים שלי, אני מנסה להיזכר אם לקחתי איתי משהו שאמא שלי לא חייבת לראות, אולי פחם אחד, זה לא משנה. בוקר, קמתי. קר. נעמה התקשרה, מאיפה? אני לא יודעת.
אתמול, היה היום הכי ארוך בעולם. קודם כל קיבלנו תעודות, אבל כמובן שבבוקר למדנו, מה שהכריח אותי להבריז מאנגלית [הספקתי לחפוף]. ובגלל שאחרי החופש חברה שלי תגור בארץ חוגגת חג מולד, הטילו עלי להביא מצלמה, הבאתי. בביצפר היינו צריכים/צריכות לארגן את מסיבת הפרידה בערב, זה התחיל ממקום, שמצאנו בקלות, המשיך לאנשים, שלא ממש שיתפו פעולה והמשיך לענייני נרגילה ואוכל, שכמו תמיד בהתרעות קצרות עשו המון בעיות. אחרי ביצפר נסענו לעיר לקנות טעמים [עכשיו זה נשמע יותר פשוט ממה שזה היה], אחרי שחזרנו עברו הרבה סבבי טלפונים, ובאיזשהוא שלב אני התנתקתי, בגלל שההורים שלי הלחיצו אותי מאוד בקשר ללכת לסבתא. בשלב הזה אבא כועס עלי, אמא כועסת על אבא, אבא כועס. אני מארגנת תיק ענק ומערכת קטנה, שמה על כיסא, נזכרת שאין לי מכנסיים, ואפילו היחידות שמצאתי בכל חיפה לא הצליחו לעשות את המרחק מתל אביב בשלום, ואני לא אוכל ללבוש אותן. אבא כועס. אני מנסה לתקשר עם חברות שלי, הן גם קצת בלחץ, הן לא מצליחות לעזור לי, חברה שלי רוצה לישון אצלי. אנחנו מגיעים לסבתא שלי, אבא כועס עלי, אמא כועסת על אבא, סבתא כועסת על אבא, אח שלי מטומטם, אבא כועס- אני מועקת סופית. אוכל מגעיל, סבתא מריחה כמו דג מת, אני חייבת לזוז- מצב דמי חנוכה- 30 שקל [!]. אמא אומרת שאני חייבת לזוז, אבא אומר שלא קמים מהשולחן, סבתא אומרת להביא קינוח. אני שונאת תותים רכים, אני אוכלת. אני רצה הבייתה. לוקחת תיק מאוד מאוד כבד, מיני מערכת, וטעמים, ורצה לפגוש את הבנות במעבר חציה. שכחתי פותחן בקבוקים. אני מתקשרת לחברה שתביא, היא אומרת שהן יאחרו [אני נלחמת ביצר לרצוח אותן], אני נזכרת ששכחתי עוד משהו, אני מנתקת, מסתובבת ורצה הבייתה. התיק מאוד כבד. אני נוטשת את התיק והמכשיר המרעיש למטה [כאילו שאף אחד לא יכול לגנוב אותו], עולה לקחת את הג`יפה בטעם קולה שהשארתי במקום בולט בסלון. אני רצה למטה ובחזרה, אחוזת חבילת דקסמול חום עם קפאין לכאבי ראש. אני מגיעה ראשונה למעבר חציה. אני מחכה על ספסל [איזה שקט, איזה רוגע] במשך אני חושבת עשים דקות, אבל למי אכפת, הגעתי. אף אחד לא יודע אם תהייה נרגילה, כימעט אף אחד לא הביא אוכל [מזל שאני דאגתי לקצת]. מגיעים, לא ראשונים, אנשים שלא הזמנו, נרגילה. ממשיכים להגיע אנשים, נעשה נחמד, חברה שלי באה- זאת שבשבילה המסיבה, הכל רגוע וחביב. זה בטח האקמול, זה בטח החברות שלי, זה בטח הנרגילה. הזמן עובר, קר, אבל נעים. אנשים מתחילים להתפנות, חברה שלי הולכת. בכי, פחות עצוב ממתוק. מנקים. חזרה הבייתה, פוגשים מישהו שחזר מהנמלה, הוא אומר שהיה מבאס כי לא היו טרנסים- עכשיו יש מקום לנסות שבוע הבא, מחסור בטרנסים זה תמיד חיובי. מתפצלים, לןקחים מונית, הנהג לא שומע כשמבקשים ממנו לעצור, אני הולכת קצת ברגל, מגיעה הבייתה ומיתחברת לא, מעניין בפורום, שעה עוברת, אני הולכת לראות נשיונל ג`אוגרפיק, יוצא לי לראות ערוץ שמונה, נדמה לי שהיה מעניין, לא זוכרת. לישון. שעתיים עוברות, אני מתעוררת כאילו שחיכיתי לישון כל הלילה.., אני מתעוררת ונירדמת מדי פעם, שתיים עשרה בבוקר, אמא שלי נכנסת לחדר ומיתעסקת בדברים שלי, אני מנסה להיזכר אם לקחתי איתי משהו שאמא שלי לא חייבת לראות, אולי פחם אחד, זה לא משנה. בוקר, קמתי. קר. נעמה התקשרה, מאיפה? אני לא יודעת.