יום אחד...

[בלו סקיי]

יום אחד...

הבחין הוא בבליטה בתקרת חדרו. בליטה זעירה אך כה איומה. מחללת את כל הקדושה של חדרו המופלא צבוע כולו לתפארת. מרוקן מכל כתם אבק. מואר מכל זווית במלוא הזוהר. ריצוף שיש בוהק מעתר את הקרקע. המושלמות- בשיא כנותה. פרט לאותה בליטה ארורה... בין רגע פנה לעזרה. קרא לכל המומחים לארכיטקטורה ותקרה. אך אחד אחד תשובתם זהה "החכם, השלם או שתוביל לחורבן התקרה." סילק מעל פניו כל מומחה ומורה החליט בעצמו את העבודה -אני- אעשה! הצטייד בכל טוב ופנה למלאכה. אך הרי שאת התורה לא ידע... גירד פיסת צבע משם קרע וילון עבר מתחת לסולם וכמעט שיבר חלון. עבד עבד אך ללא הועיל הבליטה נותרה וכל הצבע ירד מהקיר. מר זעמו לאותה נקודה אשר פרצה ממעמקי התקרה. זעף הוא ללא הפסק נע מצד לצד כעכבר אשר בכלובו הוכנע.

 

[בלו סקיי]

בסוף היום...

השתרע על הקרקע. נהר של שיש בוהק לא זרם מעליה עוד. פירורים, פירורים אשר הרוח פיזרה וזיכרון צעיר הם כל שנותר מהשיש האיטלקי הבוהק. לא רצה הוא להביט. אך לא היה יכל להפנות את עיניו. רק שלד נותר מהחיה האדירה והקורנת שהיתה בחייה הקודמים. ליבו הסתחרר בחזו. הדממה כילתה את מודעותו. והציתה את להבת זעמו. ידו התקדמה אל עבר הפטיש, נשקו הנאמן כנגד לאויבו המאומן. רגליו נסעוהו בדהרה אל עבר הרשע הנורא אשר החריב את חדרו. אביר נאור בדרכו לקטול דרקון הנורא המטיל אימה ברחבי הממלכה. נעמד הוא על סוסו המטלי והחל לטפס. אל לוע הדרקון עמד להיכנס. הלהבה התלהטה אל מולו. צרבה את חושיו. האוויר הקר שפרץ מהחלון הנרחב העיף כל פיסת צבע קלופה מהתקרה (זכרונה לברכה) הישר אל פניו של אבירנו הנועז. אך רצונו חד כעיני בז. התקדם דרך הלהבות. אף התמודד עם השיניים החדות אשר כמעט ונסגרו מלפניו, טפרים רכים ממשי אכן. אך גם הן מכשול שמעליו יש לדלג. וכעת עמד אל מול התגלמות הרוע בתוך תוכו של המפגע זורע הלהבה. חרבו לא פסקה מלהכות בכל מטרה אשר נקרתה בדרכה. הדרקון התמוטט ואיתו האביר האביר. הלהבה כבתה והלב החסיר פעימה. העיינים הכה זקוקות למנוחה שקטו. בעבור ליל סופה...