יודה
השרשור הקודם על יודה ואיכות שירתו גרמה לי לחשוב כמה הוא חלק חשוב בחיי. הוא ושיריו איך השירים ליוו אותי לאורך כל חיי הבוגרים. איך הם שמחו אותי ברגעי משבר ניחמו אותי בעיתות מצוקה. הלחנים שלו ( ושל המוסיקה היוונית ) גורמים לך להפתח. לרצות לקטוף כוכבים. המילים הנפלאות, שלו, של יעקב גלעד המדהים ושל האחרים מקבלים משמעויות חדשות ואתה מגלה בהם רבדים נסתרים המילים מקבלים חיים משלהם. משמעות אישית מחייך. והשירה של יודה אמיתית ונקיה. באה ממקום מאוד אמיתי ונקי בלב ולכן היא חודרת היישר ללב. למשל השיר "עיניים שלי", תמיד כששמעתי את השיר הזה הייתי עוצמת עיניים וחושבת על שיירה ארוכה של משוחררי אושוויץ הולכים לחפש עתיד. את המשפחה. מזי רעב אבל עם ניצוץ בעיניים. ומישהו שמחפש את הלינקה עם היד השבורה ומעניק כאות אהבתו פרוסת לחם. מצרך כל כך יקר. ועכשיו, כשאהיה בהופעה של יודה והוא ישיר. אני אעצום עיניים ואבכה ואראה מול עיניי ישיבה בה מתפללים הרבה אברכים, ביניהם אהבת חיי, שהלך. שבחר את משפחתו וחיים לאורה של תורה ונקרע מחיי. ובימים שבין אירוסיו לחתונתו הוא התקשר אליי בוכה מגעגועים וסיפר שהוא שוכב במיטה ושומע את השיר ופתאום, באופן מצמרר זה הופך השיר שלנו. השיר של אהבתינו. וכשקולו של יודה יסתלסל ויעלה מעלה מעלה ויפתח דלתות מרום אני אזכר ואדע שכלום לא יאבד ממני, לא חום גופו של אהבת חיי בשלי ולא טעם שפתיו. ואדע שהוא הלך לארץ אחרת, ארץ ההלכה שאין בה אותי. והנה גם שיר אחר מקבל משמעות אחרת. אחד השירים שאני מאוד אוהבת זה " שיר אחרי הגשם" שיר שבא מאמונה ותקווה. שיר ששר חוזר מן התופת של המלחמה ההיא ששר שיר חדש ומתחיל מחדש. אז "צפוזו" שלי לא יחזור, אבל כשליבי הכואב יגמור להמטיר גשם של עצב, הוא יתחיל לשיר שיר חדש...
השרשור הקודם על יודה ואיכות שירתו גרמה לי לחשוב כמה הוא חלק חשוב בחיי. הוא ושיריו איך השירים ליוו אותי לאורך כל חיי הבוגרים. איך הם שמחו אותי ברגעי משבר ניחמו אותי בעיתות מצוקה. הלחנים שלו ( ושל המוסיקה היוונית ) גורמים לך להפתח. לרצות לקטוף כוכבים. המילים הנפלאות, שלו, של יעקב גלעד המדהים ושל האחרים מקבלים משמעויות חדשות ואתה מגלה בהם רבדים נסתרים המילים מקבלים חיים משלהם. משמעות אישית מחייך. והשירה של יודה אמיתית ונקיה. באה ממקום מאוד אמיתי ונקי בלב ולכן היא חודרת היישר ללב. למשל השיר "עיניים שלי", תמיד כששמעתי את השיר הזה הייתי עוצמת עיניים וחושבת על שיירה ארוכה של משוחררי אושוויץ הולכים לחפש עתיד. את המשפחה. מזי רעב אבל עם ניצוץ בעיניים. ומישהו שמחפש את הלינקה עם היד השבורה ומעניק כאות אהבתו פרוסת לחם. מצרך כל כך יקר. ועכשיו, כשאהיה בהופעה של יודה והוא ישיר. אני אעצום עיניים ואבכה ואראה מול עיניי ישיבה בה מתפללים הרבה אברכים, ביניהם אהבת חיי, שהלך. שבחר את משפחתו וחיים לאורה של תורה ונקרע מחיי. ובימים שבין אירוסיו לחתונתו הוא התקשר אליי בוכה מגעגועים וסיפר שהוא שוכב במיטה ושומע את השיר ופתאום, באופן מצמרר זה הופך השיר שלנו. השיר של אהבתינו. וכשקולו של יודה יסתלסל ויעלה מעלה מעלה ויפתח דלתות מרום אני אזכר ואדע שכלום לא יאבד ממני, לא חום גופו של אהבת חיי בשלי ולא טעם שפתיו. ואדע שהוא הלך לארץ אחרת, ארץ ההלכה שאין בה אותי. והנה גם שיר אחר מקבל משמעות אחרת. אחד השירים שאני מאוד אוהבת זה " שיר אחרי הגשם" שיר שבא מאמונה ותקווה. שיר ששר חוזר מן התופת של המלחמה ההיא ששר שיר חדש ומתחיל מחדש. אז "צפוזו" שלי לא יחזור, אבל כשליבי הכואב יגמור להמטיר גשם של עצב, הוא יתחיל לשיר שיר חדש...