המשך
לפי אונר"א, יש כיום כ-3.7 מיליוני פליטים פלסטינים, מהם כמיליון וחצי בירדן, כמיליון וארבע מאות אלף בגדה המערבית ובעזה, כ-380 אלף בסוריה, וכ-380 אלף בלבנון. המספרים האמיתיים קטנים הרבה יותר. כיוון שסביר להניח שהפליטים החיים בגדה המערבית ובעזה יעברו שיקום ויעברו לשיכונים בתוך המדינה הפלסטינית, וכיוון שהפליטים החיים בירדן, נהנים שם מאזרחות מלאה דור שלם, וכיוון שבסוריה יש בידי הפליטים אפשרות לעבוד ולהשתכר, הרי שהבעיה האמיתית היא לבנון, שמספר הפליטים האמיתי בה הוא לא פחות מ-180 אלף ולא יותר מ-220 אלף ואותם יש הכרח להוציא מלבנון. מטבע הדברים, מי שירצה מהם להיקלט במדינה הפלסטינית שתקום, יוכל לעשות זאת, ומספר הפליטים שהסכימו מדינות שונות לקלוט, עולה בהרבה על מספר פליטי לבנון. עניין הפיצויים לפליטים מורכב מאוד אך פתיר, וכאן טמון המפתח לשיקומם. מדובר בעשרות מיליארדי דולרים שיאספו מגורמים שונים בעולם. לפי הפתרון המוצע, בתוך חמש שנים מיישום ההסכם לא יהיה בעולם אף פלסטיני במעמד של פליט! אך כאמור, באופן פרדוקסאלי, לאחר השיחות בטאבה הפך נושא הפליטים, שהיתה בו ההתקדמות הגדולה ביותר (זהו הנושא היחיד שהוחלפו בו טיוטות!), לסמל לאי היכולת להגיע להסכם. הימין ושרון ידעו לנצל זאת היטב. נושא "זכות השיבה" הוא אכן אחד המיתוסים החשובים והמרכזיים בתודעה הפלסטינית. בדומה למיתוס היהודי לגבי "ירושלים השלמה" (אשר לכל ברור שהיא מחולקת ורוב תושביה היהודים אף לא מבקר בחלקה הפלסטיני) אשר קשה למצוא רבים שיעיזו לצאת כנגדו, קשה למצוא בצד הפלסטיני רבים שיצאו בגלוי כנגד מיתוס "זכות השיבה". בשני הצדדים מי שמטיל ספק במיתוס – ועל כך אני יכול להעיד - סופג קיטונות של ביקורת קשה. אך אם נפעיל את מבחן המציאות אל מול המיתוס, נראה כי כמו "ירושלים השלמה" כך גם "זכות השיבה" היא שאיפה, שהפלסטינים מבינים שלא תמומש. מעבר להסכמות הבלתי רשמיות אליהן הגענו בטאבה, אשר משמעותן המעשית היא ויתור על מימוש זכות השיבה לישראל, הפלסטינים קיבלו באופן רשמי וגלוי את תכנית קלינטון אשר אומרת בפירוש כי "הצד הישראלי אינו יכול לקבל שום התייחסות לזכות השיבה שמשמעה הזכות להגר לישראל, שתעמוד בסתירה למדיניות הריבונית שלה ותאיים על אופיה היהודי של המדינה". וכן כי "על הצדדים לאמץ נוסחה שתבהיר כי זכות השיבה אינה ספציפית לישראל עצמה, אך שלא תשלול את שאיפתו של העם הפלסטיני לחזור לאזור". הפלסטינים אינם חפים מטעויות, ומטעויות קשות. קשה שלא להתקומם על סירובם במשך שנים רבות כל כך לטפל בבעיית הפליטים ועל העדפתם לטפח את המיתוס של "זכות השיבה" על פני פתרון המצוקה האנושית. היום אנו זקוקים לאנשים אמיצים אשר יעיזו לומר בפירוש כי יש פתרון לבעיית הפליטים וכי זכות השיבה לישראל לא תמומש. יש לא מעט פלסטינים אמיצים, שגם בתוך הטירוף וההקצנה שעוברים על שני הצדדים בימים אלה, יוצאים בגלוי ומכירים באופיה היהודי של ישראל ובכך שזכות השיבה לישראל לא תמומש. כך פרופ' סרי נוסייבה שיוצא באומץ כנגד התפישה העממית הפלסטינית אודות "זכות השיבה", כך יאסר עבד רבו, שר ההסברה ברשות הפלסטינית(!), אשר הודה בכך בהופעה פומבית משותפת אתי בוושינגטון, וכך עשרות אינטלקטואלים וחברי פרלמנט פלסטינים אשר חתמו לפני חודשים אחדים, עם אינטלקטואלים וח"כים מקואליציית השלום הישראלית, על הצהרה משותפת המכירה בפירוש באופיה היהודי של מדינת ישראל. אם נשכיל לעבור מ"זכות השיבה" אל "בעיית הפליטים"; מהשיח על המיתוסים, אל עבר השיח על פתרון הבעיות הקיימות, נוכל להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים. היינו קרובים לכך בטאבה, ואנחנו עדיין קרובים לכך עכשיו. קווי המתאר של הפתרון ידועים לכל והם באים לידי ביטוי בתכנית קלינטון, אותה קיבלו זה מכבר שני הצדדים. מי שלא מתעלם מן ההתפתחויות הדמוגרפיות, ואשר חרד, כמוני, לעתידה של המדינה היהודית, צריך לעשות כל שביכולתו על מנת להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים שיוכל להביא להפסקת שפיכות הדמים מחד, ומאידך להבטיח את אי מימוש זכות השיבה ורוב יהודי יציב למדינה היהודית הדמוקרטית.