יהלומה בנמל
מאוד מאוד אהבתי את הביסטרון בשוק לוינסקי. מעבר לזה, אני מאוד אוהבת את האוכל העדין של עינב ברמן, ולכן כששמעתי שהן פתחו מסעדה במשותף ידעתי שאין מצב שאפספס. התקשרתי ביום שישי בבוקר על-מנת להזמין מקום לזוג, כשהצלע השנייה הייתה חברה שגרה בדרום ובאה לסופ"ש אצלי אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותה
"הכי מוקדם שיש לנו זה בשעה 22:00. עד אז הכל תפוס"
"יש לכם מוקדם יותר אולי? בסביבות 6 וחצי?"
"לא. הכל מלא"
"טוב, זה קצת מאוחר לי. יש סיכוי שתודיעי לנו אם משהו ישתנה?"
שעה אח"כ קיבלתי טלפון שבו נאמר לי שיהיה עבורנו מקום ב-19:00. הגענו לשם אחרי איחור של כמה דקות (עם הודעה, כמובן), כדי לגלות שהמקום כמעט ריק. דיברנו עם המארח שהסתכל בדף ההזמנות ואמר שאין הזמנה על שמנו (מה, כמה דקות לפני זה דיברנו איתכם).
"אתן אולי מתבלבלות? פה זה לא הקיטשן מרקט"
"... מה אתה חושב?" שאלתי, בעודי עומדת מתחת לשלט הגדול של "יהלומה בנמל".
דקה אחר כך הובלנו בכל זאת למקומות בקצה הימני של הבר. יהלומה עמדה במטבח החיצוני ונראתה לחוצה ממש, ולמרות שלא היו כמעט אנשים והיו 5 נותני שירות שונים בבר ואמרתי כבר שלום לאחד מהם (שהלך הביתה כמה דקות אחר כך, מסתבר) אף אחד לא ניגש אלינו או הביא לנו תפריטים. אחרי 10-15 דקות קיבלנו תפריטים. הזמנו 2 מנות ראשונות, מנת לחם, כוס שאבלי ומנה עיקרית.
"אנחנו מוציאים מה שמוכן, אין אצלנו ראשונות ועיקריות"
שמישהו יגאל את תל-אביב מהקונספט המעצבן הזה!!! למה אין כמעט מטבחים חדשים שמוכנים להתנהל לפי הלקוחות ושלא הלקוחות יתנהלו לפיהם?
"אוקיי... אז פשוט אגיד לך כשאני רוצה להזמין דברים נוספים".
קודם הגיעה כוס השאבלי כשהיא פושרת לגמרי. תהיתי כמה דקות אם להגיד משהו, בעיקר כשכוס היין עולה כמעט 50 ש"ח, והחלטתי שלא שווה להמשיך לשתות יין פושר. הערתי לברמן, שהיה מקסים ממש, והוא הביא לי בקבוק חדש שהיה באותה הטמפרטורה ושאל אם זה בסדר. אמרתי שלא ממש, והוא אמר שישים בשמפניירה עד שאחליט שזה בסדר. מחווה ממש חמודה.
למעט הברמן האווירה המשיכה להיות ממש לא נעימה ולא נינוחה. דווקא כי הבר פתוח צריך לשים לב שאתה נמצא מול אנשים והם שומעים כל דבר שאתה אומר (כמו "תמכרו לאנשים את מנה X"), בטח כשמדובר בביקורת או לחילופין מהתעלמות (כשחברה שלי פנתה בטעות לטבח הוא התעלם ממנה. כשהיא ניסתה לדבר איתו שוב, כשלא הבינה שהוא לא נותן שירות, הוא פשוט סינן לעברה שהוא לא מלצר. להבדיל, באותם הצהריים ישבנו ביודל'ה בירושלים וכשחברה שלי פנתה בטעות אליהם אין אחד שלא הגיב בלבביות).
עבר זמן ושום דבר לא הגיע. לידנו על הבר התיישבה שביעייה (!). כשהם תהו איפה בדיוק לשבת התחיל ויכוח שם בין המארח לבין יהלומה שהתפתח לצרחות ולעצבים מצידה. המארח אמר להם לעבור לקצה מסוים בבר, יהלומה מצידה צעקה עליהם להישאר איפה שהם ואמרה למארח שיעשה מה שהיא אומרת לו. הצרחות המשיכו, ובסוף זה הסתיים בזה שהיא יצאה עצבנית מהבר והויכוח ביניהם המשיך. נראה שהשבייעיה הכירה שם את יהלומה ונותני שירות אחרים, והשירות ניתן להם במהירות, ואיכשהו הם קיבלו גם את האוכל לפנינו.
בשלב הזה כבר די איבדתי את הסבלנות. עליתי למעלה לקיטשן מרקט, אחת המסעדות שאני יותר אוהבת בתל אביב, כדי לבדוק אם יש להם מקום להמשיך את הבילוי. נעניתי לצערי לשלילה וחזרתי למטה.
בסוף הגיע האוכל. קודם הגיעה לשולחן מנה של סלט שרי (46 ש"ח, נראה לי) שראיתי שהרבה הזמינו. עלי רוקט, אבוקדו, פול ירוק, עגבניות מנומרות ומוצרלה בופאלו. הסלט היה מצוין וקליל, ונראה לי שאם רק היו בו גם זיתי טאסוס הוא היה מושלם. הלחם לא הגיע גם כשעמדתי לסיים את הסלט. שאלתי בסוף את אחת הברמניות והוא ניתן לי כמעט מיד ע"י הברמן.
"אה... הלחם יהיה מאיתנו. היא לא אמרה לכם, אבל רק שבעקרון זו מנה בתפריט"
"אני יודעת את זה, הזמנתי את מלכתחילה"
"אה. אז זה בכל זאת יהיה מאיתנו"
בשלב הזה ביקשתי את היין וקיבלתי את היין בדיוק בטמפרטורה הנכונה גם הכוס הלא קרה הושארה עד סוף הארוחה. לא יודעת אם בקטע של מחווה נחמדה או שהוא סתם לא שם לב.
כמה דקות אחר כך הגיעה גם המנה שחברה שלי הזמינה. בתפריט היה כתוב שמדובר בנתחי טונה טריים על לחם תירס עם פלפל פדרון (38 ש"ח, לדעתי). אני מכירה את המנה הזו של עינב ויצא שהזמנו אותה כמה פעמים, כך שידעתי שהיא תהיה טובה. בפועל הגיעה טונה כבושה עם מעין מאפינים פיצים של לחם תירס (ולא פרוסת לחם תירס פיקנטי כמו שהזמנו בד"כ). חברה שלי התבאסה כי אף אחד לא אמר לה שהדג כבוש, והיא אמרה שללחם יש טעם של לחם של פסח.
בהמשך הזמנתי גם את הניוקי סלוקי. ניוקי סלק עם ארטישוקים, תרד וגרדת לימון (בסביבות ה-70 ש"ח). המרכיבים נשמעו בדיוק כמו מה שאני אוהבת, לכן לא היה לי ספק שזה מה שאזמין. ההכנה נעשתה מולי די בזריזות, ולפני ההגשה ראיתי שיהלומה מסתכלת על הצלחת ואומרת לטבח שהכין לי אותה "לא טוב, הם רכים מדי". שנייה אחר-כך המנה הוגשה לי. אז אם זה לא טוב, למה הגשתם את המנה?? הם אכן היו רכים והמנה הייתה עמוסה בגרדת לימון עד שזה היה הטעם הדומיננטי. אכלתי רק חצי ממנה וחברה שלי סיימה את השאר.
כבר באמצע המנה העיקרית שלי חברה שלי אמרה שלא בא לה להישאר עוד. אמרתי לה שאני חייבת לפחות משהו מתוק קטן, ובאמצע הנשנושים היא כבר הזמינה מהברמן כיסוני שוקולד עם מייפל מעל (מצטערת, לא זוכרת את השם המדויק או את המחיר). בפועל הגיעו 2 כיסונים לא גדולים אבל מעולים. הייתי יכולה לאכול עוד כמה כאלה.
שעה ומשהו אחרי שהגענו כבר יצאנו מהמסעדה. גם כשיצאנו המקום לא היה מלא, ולכן לא ברור לי על מה ולמה אמרו שהם מלאים עד 22:00. בגלגולה הנוכחי אני לא חושבת שאחזור, אולי כשמשהו יתייצב קצת יותר.
מאוד מאוד אהבתי את הביסטרון בשוק לוינסקי. מעבר לזה, אני מאוד אוהבת את האוכל העדין של עינב ברמן, ולכן כששמעתי שהן פתחו מסעדה במשותף ידעתי שאין מצב שאפספס. התקשרתי ביום שישי בבוקר על-מנת להזמין מקום לזוג, כשהצלע השנייה הייתה חברה שגרה בדרום ובאה לסופ"ש אצלי אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותה
"הכי מוקדם שיש לנו זה בשעה 22:00. עד אז הכל תפוס"
"יש לכם מוקדם יותר אולי? בסביבות 6 וחצי?"
"לא. הכל מלא"
"טוב, זה קצת מאוחר לי. יש סיכוי שתודיעי לנו אם משהו ישתנה?"
שעה אח"כ קיבלתי טלפון שבו נאמר לי שיהיה עבורנו מקום ב-19:00. הגענו לשם אחרי איחור של כמה דקות (עם הודעה, כמובן), כדי לגלות שהמקום כמעט ריק. דיברנו עם המארח שהסתכל בדף ההזמנות ואמר שאין הזמנה על שמנו (מה, כמה דקות לפני זה דיברנו איתכם).
"אתן אולי מתבלבלות? פה זה לא הקיטשן מרקט"
"... מה אתה חושב?" שאלתי, בעודי עומדת מתחת לשלט הגדול של "יהלומה בנמל".
דקה אחר כך הובלנו בכל זאת למקומות בקצה הימני של הבר. יהלומה עמדה במטבח החיצוני ונראתה לחוצה ממש, ולמרות שלא היו כמעט אנשים והיו 5 נותני שירות שונים בבר ואמרתי כבר שלום לאחד מהם (שהלך הביתה כמה דקות אחר כך, מסתבר) אף אחד לא ניגש אלינו או הביא לנו תפריטים. אחרי 10-15 דקות קיבלנו תפריטים. הזמנו 2 מנות ראשונות, מנת לחם, כוס שאבלי ומנה עיקרית.
"אנחנו מוציאים מה שמוכן, אין אצלנו ראשונות ועיקריות"
שמישהו יגאל את תל-אביב מהקונספט המעצבן הזה!!! למה אין כמעט מטבחים חדשים שמוכנים להתנהל לפי הלקוחות ושלא הלקוחות יתנהלו לפיהם?
"אוקיי... אז פשוט אגיד לך כשאני רוצה להזמין דברים נוספים".
קודם הגיעה כוס השאבלי כשהיא פושרת לגמרי. תהיתי כמה דקות אם להגיד משהו, בעיקר כשכוס היין עולה כמעט 50 ש"ח, והחלטתי שלא שווה להמשיך לשתות יין פושר. הערתי לברמן, שהיה מקסים ממש, והוא הביא לי בקבוק חדש שהיה באותה הטמפרטורה ושאל אם זה בסדר. אמרתי שלא ממש, והוא אמר שישים בשמפניירה עד שאחליט שזה בסדר. מחווה ממש חמודה.
למעט הברמן האווירה המשיכה להיות ממש לא נעימה ולא נינוחה. דווקא כי הבר פתוח צריך לשים לב שאתה נמצא מול אנשים והם שומעים כל דבר שאתה אומר (כמו "תמכרו לאנשים את מנה X"), בטח כשמדובר בביקורת או לחילופין מהתעלמות (כשחברה שלי פנתה בטעות לטבח הוא התעלם ממנה. כשהיא ניסתה לדבר איתו שוב, כשלא הבינה שהוא לא נותן שירות, הוא פשוט סינן לעברה שהוא לא מלצר. להבדיל, באותם הצהריים ישבנו ביודל'ה בירושלים וכשחברה שלי פנתה בטעות אליהם אין אחד שלא הגיב בלבביות).
עבר זמן ושום דבר לא הגיע. לידנו על הבר התיישבה שביעייה (!). כשהם תהו איפה בדיוק לשבת התחיל ויכוח שם בין המארח לבין יהלומה שהתפתח לצרחות ולעצבים מצידה. המארח אמר להם לעבור לקצה מסוים בבר, יהלומה מצידה צעקה עליהם להישאר איפה שהם ואמרה למארח שיעשה מה שהיא אומרת לו. הצרחות המשיכו, ובסוף זה הסתיים בזה שהיא יצאה עצבנית מהבר והויכוח ביניהם המשיך. נראה שהשבייעיה הכירה שם את יהלומה ונותני שירות אחרים, והשירות ניתן להם במהירות, ואיכשהו הם קיבלו גם את האוכל לפנינו.
בשלב הזה כבר די איבדתי את הסבלנות. עליתי למעלה לקיטשן מרקט, אחת המסעדות שאני יותר אוהבת בתל אביב, כדי לבדוק אם יש להם מקום להמשיך את הבילוי. נעניתי לצערי לשלילה וחזרתי למטה.
בסוף הגיע האוכל. קודם הגיעה לשולחן מנה של סלט שרי (46 ש"ח, נראה לי) שראיתי שהרבה הזמינו. עלי רוקט, אבוקדו, פול ירוק, עגבניות מנומרות ומוצרלה בופאלו. הסלט היה מצוין וקליל, ונראה לי שאם רק היו בו גם זיתי טאסוס הוא היה מושלם. הלחם לא הגיע גם כשעמדתי לסיים את הסלט. שאלתי בסוף את אחת הברמניות והוא ניתן לי כמעט מיד ע"י הברמן.
"אה... הלחם יהיה מאיתנו. היא לא אמרה לכם, אבל רק שבעקרון זו מנה בתפריט"
"אני יודעת את זה, הזמנתי את מלכתחילה"
"אה. אז זה בכל זאת יהיה מאיתנו"
בשלב הזה ביקשתי את היין וקיבלתי את היין בדיוק בטמפרטורה הנכונה
גם הכוס הלא קרה הושארה עד סוף הארוחה. לא יודעת אם בקטע של מחווה נחמדה או שהוא סתם לא שם לב.כמה דקות אחר כך הגיעה גם המנה שחברה שלי הזמינה. בתפריט היה כתוב שמדובר בנתחי טונה טריים על לחם תירס עם פלפל פדרון (38 ש"ח, לדעתי). אני מכירה את המנה הזו של עינב ויצא שהזמנו אותה כמה פעמים, כך שידעתי שהיא תהיה טובה. בפועל הגיעה טונה כבושה עם מעין מאפינים פיצים של לחם תירס (ולא פרוסת לחם תירס פיקנטי כמו שהזמנו בד"כ). חברה שלי התבאסה כי אף אחד לא אמר לה שהדג כבוש, והיא אמרה שללחם יש טעם של לחם של פסח.
בהמשך הזמנתי גם את הניוקי סלוקי. ניוקי סלק עם ארטישוקים, תרד וגרדת לימון (בסביבות ה-70 ש"ח). המרכיבים נשמעו בדיוק כמו מה שאני אוהבת, לכן לא היה לי ספק שזה מה שאזמין. ההכנה נעשתה מולי די בזריזות, ולפני ההגשה ראיתי שיהלומה מסתכלת על הצלחת ואומרת לטבח שהכין לי אותה "לא טוב, הם רכים מדי". שנייה אחר-כך המנה הוגשה לי. אז אם זה לא טוב, למה הגשתם את המנה?? הם אכן היו רכים והמנה הייתה עמוסה בגרדת לימון עד שזה היה הטעם הדומיננטי. אכלתי רק חצי ממנה וחברה שלי סיימה את השאר.
כבר באמצע המנה העיקרית שלי חברה שלי אמרה שלא בא לה להישאר עוד. אמרתי לה שאני חייבת לפחות משהו מתוק קטן, ובאמצע הנשנושים היא כבר הזמינה מהברמן כיסוני שוקולד עם מייפל מעל (מצטערת, לא זוכרת את השם המדויק או את המחיר). בפועל הגיעו 2 כיסונים לא גדולים אבל מעולים. הייתי יכולה לאכול עוד כמה כאלה.
שעה ומשהו אחרי שהגענו כבר יצאנו מהמסעדה. גם כשיצאנו המקום לא היה מלא, ולכן לא ברור לי על מה ולמה אמרו שהם מלאים עד 22:00. בגלגולה הנוכחי אני לא חושבת שאחזור, אולי כשמשהו יתייצב קצת יותר.