ליאו יקר ../images/Emo13.gif
מה שלומך? ובכן.. אני רואה במחזה הזה אמרה חברתית די ברורה, ומאוד עצובה. המחזה כולו עוסק בראייה לקויה של החברה על המראה החיצוני, במקום למצוא יופי פנימי. את זה אפשר לראות בכמה מוקדים במחזה, ובעיקר בדמותה של פופצ'ה ששרה אל תינוק דמיוני, מעשה עלוב אך מעורר דמעות. תוכן השירה מציג אישה חמה ואוהבת, שרוצה כל כך לגדל בן. דבר כה מראה על רוך ויופי, הרבה מעבר לעיוותים והכיעור שבה. כנ"ל הזונה, ששרה על העבודה המייאשת שלה, והצורך להיות חזקה ומחוייכת, שמחה אל כולם, טובה במיטה... איך שהשנים שוחקות אותה, אך היא כמו בובה בתוך בובה מקלפת קליפה, ונשארת במשחק. יאקיש מזכיר לי במונולוגים שלו מעט את המלט, או את שלמה המלך. הוא מהרהר על החיים, על החשיבות שלהם. שווה לחיות? מה הם טובים? מה כדאי? הכל שקרים! (משולש פלאצ'קי-פאלושקי-פאלצ'ינקי) בכלל, חנוך לוין משבש כל הגיון בקדושת המוות, ומזלזל בו במחזה הזה. כלומר, אם החיים לא משהו, וכל מה שמעניין את הדמויות הם תחתוני הצמר והאיבר של יאקיש, למה שהמוות יהיה טוב? כך יוצא מתוך המשפט "כל חיי חשבתי ולא מצאתי בחיים דבר יותר מצחיק מנוד" ומהעובדה ששכחו את הפגר." "כמה מכוערים שאתם" "תזכרו אותנו. ובבקשה, יותר יפים משהיינו" - עוד משפטים שמצביעים על כיעור-יופי של גוף מול נפש. אלו משפטים מצחיקים, שכשחושבים עליהם, הם נוראיים.
