יאוש

יאוש

אני לא יכולה יותר. עברה חצי שנה וזה נדמה כאילו זה קרה אתמול. הכאב לא עוזב אותי. אני שונאת את החיים, את העולם הזה, את אלוהים שלקח אותה ממני. אם לא היתה לי משפחה כבר מזמן הייתי עושה את זה, מסיימת את הסבל הזה. החיים שלי נגמרו. החלומות, התקוות, העתיד שלי - הכל נגמר. אני לא מסוגלת להתגבר, להמשיך הלאה. אני לא רוצה להמשיך כאילו כלום לא קרה. אני כל כך מפחדת לשכוח אותה.
 

libi4

New member
יקירתי../images/Emo41.gif

מרגישה בדיוק כמוך...אני עומדת להתפוצץ,בכלל לא מטפלת בעצמי ובאבל שלי...עברו 8 חודשים,שונאת העולם בלעדיה,אבל חייבת לחיות בשביל המשפחה...הסבל בלי אמא הוא קשה ובלתי נסבל....החיים שלי באמת נגמרו בבית החולים שקראו לנו...ב-17.12.04 החלומות נגוזו...תקוות...רק שהילדים יהיו בריאים ויהיה לי כוח לגדל אותם....העתיד קיים אך לא קיים,אני חיה את הרגע...לא ממשיכה הלאה בפירוש...מדחיקה את הכל,לא בוכה כמעט.... בת שבע יקרה מרגישה כמוך ומחזקת את ידייך להמשיך עם הפנים לעתיד..... שבת שלום
 

לולי80

New member
אני קוראת

את ההודעות של שתיכן ונקרע לי הלב...אני יודעת ששום דבר שאומר לא ישנה את הרגשתכן. אני יודעת איך אתן מרגישות, את ההרגשה הזו בפנים שעוד שנייה אתן מתפוצצות מרוב כל הכאב הזה שבפנים... איך אתן מרגישות שאתן זזות רק מכוח האנרציה, ומתוך מחוייבות למשפחות.... הייתי שם (כבר כתבתי את זה לאחת הבנות...) הייתי שם בכאב האיום הזה... אתן בתחילת האבל שלכן... ויש עוד דרך ארוכה, והכאב לא ייחדל... אבל אתן חייבות להחזיק מעמד.... גם אני בהתחלה כמעט גמרתי עם הכל לא יכולתי להתמודד עם הכמות כאב הזו.... ה"מחויבות למשפחה" החזיקה אותי והידיעה שיותר גרוע מזה כבר לא יהיה, אז ישבתי וחיכיתי לימים טובים יותר, כי מה שיורד חייב לעות אח"כ... ובאמת עולים... אני יודעת שבהתחלה לא רואים את זה... אבל יש בשביל כ"כ הרבה לחיות. אני עשר שנים אחרי... וזה עדיין כואב. כואב מאוד. אבל אני חיה ואני שמחה ויש כ"כ הרבה דברים טובים מסביב....תשבו בחוץ בערב, כשעוד יש טיפה רוח קרירה תעצמו את העיינים ותדמיינו שאימכן מלטפת אתכן (אולי טיפשי אבל עוזר)... דברו אליה...תבכו... זה עוזר. תאמינו בכן... יש לכן המון כוח בפנים... תנו לו לפרוץ... בבקשה בבקשה תחזיקו מעמד בנות יקרות.... אני מבטיחה שיהיה טוב.... מבטיחה. שלכן לול
 
אני מאד מבין אותך ואת ליבך.

צערך גדול שבעתיים כך הם החיים ללא אם בעצם זה לא חיים אבל בקשה קטנה לי אלייך! אנא ממך הימנעי מלכתוב את שכתבת על בורא העולם זהו עולם שרב הנסתר על הנגלה... איננו יודעים חשבונות שמים הצדיקי עלייך את גורלך והתפללי לאלוקים שינחמך וימלא את ליבך בשמחה ! אמן >נ.ב אני מתנצל מראש אם דברי יגרמו לך כעס לא התכונתי לזה .
 
לבי איתך

אני מבינה אותך לגמרי, חצי שנה זה נראה כמו נצח בלי אמא והדמות, הקול, הריח והמגע מתחילים להיטשטש בזיכרון (אני מרגישה ככה אחרי 3 חודשים). בכל מקרה - אני רק יכולה להתפלל שיבואו ימים טובים ןתנסי לשתף את הקרובים לך - בעל, אחים או דודים. לי זה לפעמים עוזר... שבוע נפלא..
 
שלום בת שבע.

קודם כל משתתפת בצערך. אני מאוד מסכימה עם הדברים שלולי כתבה. כמו שכתבתי גם לירון, אני מתארת לעצמי שעכשיו יהיה לך קצת קשה להאמין לדברינו ... כי השנה הראשונה היא כל כך כואבת, עדיין לא מעכלים את הכאב. בכל זאת, דעי שלמרות שהכאב יישאר, הוא יתמתן וישתנה, ויהפוך לחלק אינטגרלי מחייך. חלק כואב, אבל חלק שחיים איתו. מה שדי בטוח - שאין חשש שתשכחי אותה. רבות מאיתנו שותפות לתחושה שאמא ממשיכה לחיות - אצלנו בלב. אז תני לעצמך את הזמן להתאבל, זה טבעי. ואת מוזמנת מאוד להישאר עימנו, ולהשתתף בצורה ובמידה שמתאימות לך. מצרפת קישור להפניה לקצת ספרות בנושא, אם מעניין אותך. שבוע טוב.
 

vered51

New member
אף פעם..

אף פעם לא שוכחים, יש רגעים שאנו נמצאים במצב רוח טוב יותר ולא חושבים לרגע על הכאב לב שלנו, אבל גם אם יהיו הרבה רגעים כאלו, הכאב יעלה שוב אפילו בלי טריגר מסויים. הכאב שם כל הזמן, הגעגועים לא נעלמים הם רק באתנחתא לפעמים. (יצא חרוז אה:) אמא נפטרה לפני שנה ואני לא כל הזמן חושבת עליה. אני מרגישה שהיא עדיין אצלי בלב גם אם היא לא איתנו יותר. בלילה אני מנסה להיזכר ברגעים שלנו, להיזכר בפנים ובקול שלה. להגיד לך שתמיד זה עולה- זה לא יהיה נכון. לפעמים זה עולה ולפעמים לא. לא צריך להילחץ מזה. הנפש שלנו עושה עבודה בלי שתמיד נוכל לשלוט עליה.אמא תמיד תהיה שם בפנים.
 
למעלה