מור נסיכת הפופ
New member
(ט')
חסמתי אותה מכאן, לא רוצה שהיא תתקרב, לא רוצה שהיא תקרא.
הייתי שבוע שלם אצל סבתא שלי, היא דווקא הלחוצה במשפחה, זאת שמכריחה אותי לאכול כשאני קמה, לאכול בצהריים, לנשנש משהו בין ערביים ולאכול ארוחת ערב גדולה ואז להגיד לי "מה זה הבטן הזאת? השמנת" זאת שצועקת עליי שאני לא אוכלת מסודר ואז אומרת לי "יש פה מרפאה להפרעות אכילה, אולי תלכי לשם? או לפסיכולוג?" בדר"כ אצלה אני עולה במשקל, כי אני חושבת שאם היא הייתה יכולה היא הייתה מאכילה אותי בכוח ובשנתיים האחרונות נמנעתי מללכת בתדירות גבוהה כי זה סתם שיחק לי עם הראש. אבל מאז שאני עובדת בת"א אין לי הרבה ברירות.
לא אכלתי, לפחות לא כמו שהיא הייתה רוצה שאוכל. חצי ארוחה ביום וגם זה בכוח. הייתה ירידה, משמעותית. וכשנשקלתי אתמול בבוקר בכיתי מרוב אושר. רק עוד קצת...רק עוד טיפה (בעצם עוד הרבה) ואגיע למשקל היעד. גם קניתי אייפון חדש וזו עוד סיבה (שטחית אמנם) לשמוח ממנה, לפחות בשבילי.
ואז הגיע התקף הדיכאון המטורף ביום רביעי. סתם ככה משום מקום, בלי סיבה ובלי משהו שיעורר את זה, או לפחות לא ששמתי לב.
והרגשתי שאני רוצה להיות שקופה, להיעלם, רציתי לפגוע ולא יכולתי, לא היה לי איך. והרגשתי שאני משתגעת.
נסעתי למשמרת לילה בעבודה ורק קיוויתי שיתפוצץ האוטובוס בדרך, או שידרסו אותי במעבר החצייה, כל דבר שיכאב מאוד ויסיים הכל, ישבתי שם בקבלה כל הלילה עם דמעות בעינים, בקושי מתפקדת, הרגשתי מתה.
אני כבר עייפה. עייפה מהמאמצים, עייפה מלהרגיש ככה. עייפה מהחיים.
אני, חילונית וכופרת גמורה, עדיין מתכוונת לנסות לצום היום, אני לא מוותרת על הירידה הזאת בשום מחיר.
חסמתי אותה מכאן, לא רוצה שהיא תתקרב, לא רוצה שהיא תקרא.
הייתי שבוע שלם אצל סבתא שלי, היא דווקא הלחוצה במשפחה, זאת שמכריחה אותי לאכול כשאני קמה, לאכול בצהריים, לנשנש משהו בין ערביים ולאכול ארוחת ערב גדולה ואז להגיד לי "מה זה הבטן הזאת? השמנת" זאת שצועקת עליי שאני לא אוכלת מסודר ואז אומרת לי "יש פה מרפאה להפרעות אכילה, אולי תלכי לשם? או לפסיכולוג?" בדר"כ אצלה אני עולה במשקל, כי אני חושבת שאם היא הייתה יכולה היא הייתה מאכילה אותי בכוח ובשנתיים האחרונות נמנעתי מללכת בתדירות גבוהה כי זה סתם שיחק לי עם הראש. אבל מאז שאני עובדת בת"א אין לי הרבה ברירות.
לא אכלתי, לפחות לא כמו שהיא הייתה רוצה שאוכל. חצי ארוחה ביום וגם זה בכוח. הייתה ירידה, משמעותית. וכשנשקלתי אתמול בבוקר בכיתי מרוב אושר. רק עוד קצת...רק עוד טיפה (בעצם עוד הרבה) ואגיע למשקל היעד. גם קניתי אייפון חדש וזו עוד סיבה (שטחית אמנם) לשמוח ממנה, לפחות בשבילי.
ואז הגיע התקף הדיכאון המטורף ביום רביעי. סתם ככה משום מקום, בלי סיבה ובלי משהו שיעורר את זה, או לפחות לא ששמתי לב.
והרגשתי שאני רוצה להיות שקופה, להיעלם, רציתי לפגוע ולא יכולתי, לא היה לי איך. והרגשתי שאני משתגעת.
נסעתי למשמרת לילה בעבודה ורק קיוויתי שיתפוצץ האוטובוס בדרך, או שידרסו אותי במעבר החצייה, כל דבר שיכאב מאוד ויסיים הכל, ישבתי שם בקבלה כל הלילה עם דמעות בעינים, בקושי מתפקדת, הרגשתי מתה.
אני כבר עייפה. עייפה מהמאמצים, עייפה מלהרגיש ככה. עייפה מהחיים.
אני, חילונית וכופרת גמורה, עדיין מתכוונת לנסות לצום היום, אני לא מוותרת על הירידה הזאת בשום מחיר.