(ט)
רק להגיד שקשה.............
אומרים שהמצב לא טוב.
הדיאטנית לא מוכנה להמשיך לטפל,
אומרת שאני צריכה אשפוז.
הפסיכיאטרית כבר פסימית, איבדה תקווה בקשר אליי.
הזדעזעה לראות תידיים המצולקות שלי.
רוצה שאקח כדורים, רק לא לחתוך.
אבל אני מפחדת מהכדורים. אז חותכת, רק בשביל להרגיש משהו.
כל פעם יותר, אבל אפילו עכשיו, פשוט לא מצליחה להרגיש.
ראינו תאשפוז יום. בשנייה ששמעו מה שאני אוכלת, אמרו לי שצריכה להתחיל לאכול, לפחות עד האינטייק,
ואז התחילו לדבר על אשפוז מלא וכפוי.
וזה עוד לפני ששמעו דבר או חצי דבר על הפגיעה.
אומרים שהמצב לא טוב.. אבל אני מכחישה.
אומרת שזה נורמאלי לחיות על אוויר, אומרת שאני מתפקדת, אומרת שאני חיה.
ובפנים, רק מפחדת.
כי נראלי שכבר הספקתי לקלוט שכרגע אני על גבול מאוד מאוד דק.
ואני מפחדת, שמתחילים להתייאש מימני.
ומפחדת ששואלים על הצלקות, על החתכים.
כל פעם מספרת מיליון ואחד סיפורים.
כמעט ומאמינה להם כבר בעצמי.
ועוד מעט טסים.
ואני כ"כ מפחדת.
שנה שעברה, ככה זה התחיל. הייתי מקיאה אחרי כל ארוחה, בשקט בשקט בלי שאף אחד ידע. חותכת כל יום, לפעמים גם כמה פעמים.
זה הגיע למצבים של מחשבות אובדניות, רצון למות וכו'. (לא לדאוג, לא הייתי מספיק אמיצה בשביל לעשות עם זה משהו מעבר)
ואתמול, שוב הרגשתי שהצד הזה מתחיל להתעורר. אצלי זה בתקופות, בתקופה האחרונה הפגיעה העצמית האינטנסיבית חיפתה על זה,
אבל זה שוב שם. ומפחיד. כמה שברגע אחד כל השמחה, וכל החיות נעלמים, ושוב הכל שחור.
הפסיכיאטרית, עוד לפני ששמעה על זה, כי זה ממש חדש, אמרה לי פשוט לאשפז את עצמי לפני הנסיעה. לא הצלחתי להבין אם זה היה בצחוק או בציניות.
ואני מפחדת. שהמצב לא טוב.
אבל כל הזמן אומרת, כמו מנטרה, שהכל בסדר (?).
רק להגיד שקשה.............
אומרים שהמצב לא טוב.
הדיאטנית לא מוכנה להמשיך לטפל,
אומרת שאני צריכה אשפוז.
הפסיכיאטרית כבר פסימית, איבדה תקווה בקשר אליי.
הזדעזעה לראות תידיים המצולקות שלי.
רוצה שאקח כדורים, רק לא לחתוך.
אבל אני מפחדת מהכדורים. אז חותכת, רק בשביל להרגיש משהו.
כל פעם יותר, אבל אפילו עכשיו, פשוט לא מצליחה להרגיש.
ראינו תאשפוז יום. בשנייה ששמעו מה שאני אוכלת, אמרו לי שצריכה להתחיל לאכול, לפחות עד האינטייק,
ואז התחילו לדבר על אשפוז מלא וכפוי.
וזה עוד לפני ששמעו דבר או חצי דבר על הפגיעה.
אומרים שהמצב לא טוב.. אבל אני מכחישה.
אומרת שזה נורמאלי לחיות על אוויר, אומרת שאני מתפקדת, אומרת שאני חיה.
ובפנים, רק מפחדת.
כי נראלי שכבר הספקתי לקלוט שכרגע אני על גבול מאוד מאוד דק.
ואני מפחדת, שמתחילים להתייאש מימני.
ומפחדת ששואלים על הצלקות, על החתכים.
כל פעם מספרת מיליון ואחד סיפורים.
כמעט ומאמינה להם כבר בעצמי.
ועוד מעט טסים.
ואני כ"כ מפחדת.
שנה שעברה, ככה זה התחיל. הייתי מקיאה אחרי כל ארוחה, בשקט בשקט בלי שאף אחד ידע. חותכת כל יום, לפעמים גם כמה פעמים.
זה הגיע למצבים של מחשבות אובדניות, רצון למות וכו'. (לא לדאוג, לא הייתי מספיק אמיצה בשביל לעשות עם זה משהו מעבר)
ואתמול, שוב הרגשתי שהצד הזה מתחיל להתעורר. אצלי זה בתקופות, בתקופה האחרונה הפגיעה העצמית האינטנסיבית חיפתה על זה,
אבל זה שוב שם. ומפחיד. כמה שברגע אחד כל השמחה, וכל החיות נעלמים, ושוב הכל שחור.
הפסיכיאטרית, עוד לפני ששמעה על זה, כי זה ממש חדש, אמרה לי פשוט לאשפז את עצמי לפני הנסיעה. לא הצלחתי להבין אם זה היה בצחוק או בציניות.
ואני מפחדת. שהמצב לא טוב.
אבל כל הזמן אומרת, כמו מנטרה, שהכל בסדר (?).
