ט

TinaBa

New member
ט

כל כך מגעילה
כל איבר, כל תא בגוף שלי. נוטפי זוהמה
כל איבר שהיה שם.
שעשה.

חייבת שלא יהיה יותר גוף
חייבת להקטין אותו
להכאיב לו

רוצה לקחת סכין ולחתוך
שוב ושוב ושוב ושוב
כי זה מה שמגיע לי!

אני הייתי!
אני עשיתי!
אני אשמה!


[חוזרת על הבקשה- לכתוב לי שאתן חושבות שזה לא ככה רק יגרום לי להרגיש עוד יותר לבד ועוד יותר לא מובנת. בבקשה תחסכו ממני...]
 
מבינה ומרגישה


 
...

כולנו כאן מכירות את הרגעים שבהם להיות בתוך הגוף שלך זה פשוט בלתי נסבל. יודעות כמה קשה ההרגשה.
מזכירה שזה בא בגלים, ושזה לא ירגיש ככה לנצח. עוד מעט יעבור הגל הזה ויהיה קל יותר,
תוכלי להרגיש אחרת, לשמוע דברים אחרים, לחשוב אחרת.


מחבקת.
 

TinaBa

New member
תודה על התזכורת

זה אכן גל.
כבר היו כמוהו ועברו.

מחזיקה בזה
 
לא יודעת אם זה דימוי שיעזור לך

אבל אולי לחשוב על זה כמו ציר,
שצריך לנשום ולנשום ולעבור אותו
ושאת יודעת שבסוף זה ייגמר, כל הכאב הזה,
ותבוא שלווה גדולה
 

TinaBa

New member
תודה

לא מאוד אוהבת את הדימוי...
גלים יותר עובדים לי טוב
 

TinaBa

New member
רק מוסיפה משהו קטן (וטוב)

יש לי כמה רגעי חסד.
ברגעים האלה האהובה מתרפקת ומתנחמת.
ונרדמת....

אלו רגעים קסומים שבהם, ורק בהם, אני מצליחה לראות שיש בגוף גם טוב עבורה.
ואם היא לא חווה אותו כמגעיל או כדוחה, אלא כמייטיב, מגונן, מחבק ומרגיע, אז אולי אולי אולי אולי יש בו גם קמצוץ מזה.
אולי.
 
אני לא חושבת שהייתה פה מישהי שלא הרגישה את זה

לי עוזר לא להסתכל במראה. העברתי ככה כמה חודשים וזאת הייתה תקופה שהרגשתי ממש יפה.
וגם לנסות להתרכז בדברים שאת כן אוהב בגוף שלך (אצלי זה אף ונקודות חן). אם כמה שזה נשמע שולי ולא עוזר זה כן (לפחות בשבילי).

ממה הגיעה ההרגשה הזאת? מה גרם לה? לפעמים אנחנו משליכים על הגוף שלנו את כל השנאה שיש בנו למרות שלפעמים היא בכלל לא קשורה אליו וזה פשוט בגלל שזה הכי קל.
 

TinaBa

New member
תודה על הנסיון להקשיב ולעזור

אני לא מתייחסת למראה של הגוף שלי. אין טעם למצוא בו חלק שאני אוהבת או להימנע ממראות, כי זה לא העניין.
אני מתעוות את הגוף בגלל מה שהוא עשה.
בגלל שהוא היה שם ושם ושם ופה.
זה הופך אותו למזוהם בצורה שהיא לא ברת תיקון. ולכן הוא שנוא. ולכן חייבים להכאיב לו ולצלק אותו.
 
למעלה