(ט)
ניסיתי.
סיפרתי.
כמה שיכולתי.
העיפו אותי.
אני עוד לא בטוחה אפילו מה אני מרגישה.
הפסיכיאטר אמר כזה שבזה שסיפרתי על ההחמרה של הפגיעות, בעצם ידעתי למה זה יוביל.
לא רציתי לספר לו כמה היה לי קשה לספר, כמה לא רציתי, כמה שיקרתי.
ואולי זה יותר טוב.
אולי יותר טוב ככה.
מזל שכל היום היו מסביבי אנשים, אחרת ישר הייתי פוגעת. ועכשיו--. אני עדיין מנסה למשוך את זה, מנסה להחזיק מעמד בלי.
אבל יודעת שעוד שנייה זה שוב יגיע.
זה כבר נהייה צפוי. מידי.
והייתה היום פגישה עם דיאטנית חדשה, לא מהמרכז שעד עכשיו טופלתי שם.
היה...... לא יודעת איך להגדיר אפילו.
בהתחלה היה בסדר. עד שהיא שמעה כמה אני אוכלת ביום. אמרה שלא מגיעה אפילו לX קלוריות.
אמרה שזאת התאבדות איטית.
שזה קצת ניער אותי, כי בהרגשה שלי, בראש אני יודעת אולי שמה שאני אוכלת זה לא הרבה, אבל בהרגשה שלי זה המון!
היא הייתה מזועזעת.
ישר דיברה על אשפוז. וכשאמרתי מה, אני שוקלת יותר מידי, אמרה בדיוק את מה ששמעתי פה הרבה פעמים, שלא תמיד זה המשקל, אלא פשוט זה שאני לא אוכלת זו סיבה מספיק טובה, ושאני לא כ"כ רחוקה גם במשקל.
ואמרה שירדתי יותר מידי בפחות מידי זמן, וישר רצתה לספר לאמא עד כמה המצב רע. ועצרתי אותה. פשוט כי אני מעדיפה שמישהו שאני סומכת עליו יספר לה קודם, שהיא תשמע את זה ממנו. וביקשתי ממנו שיעשה את זה, כי אני רוצה להשתפר. אבל אני מפחדת מזה פחד מוות.
ברצינות היא נתנה לי שבועיים, ואמרה שאז היא תספר, ושאז נראה שהיא כבר צופה שאני ארד עוד, ושאלה מה אם אני רוצה אשפוז ובלה בלה בלה. ולא יכולתי להגיד שכן. כל מה שיכולתי להגיד היה שאין סיכוי שזה רלוונטי אליי.
כי אני רוצה להשתפר. אני באמת רוצה. אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לאכול אפילו טיפה יותר ממה שאני אוכלת עכשיו. היא ניסתה לחשוב איתי על מה אפשר לאכול, על מה כן יכול לבוא בחשבון, וכל דבר אפילו הדברים המעטים שאמרתי לה כן, אולי, אולי אני אנסה. ידעתי שאין סיכוי שאני אוכל להביא את עצמי לאכול אפילו משהו מכל זה. אני לא מסוגלת. ואני יודעת שאם לא יהיה שם מישהו לידי, בשבילי באותו רגע, אני פשוט אתחרפן. אני יודעת שזה לא טוב, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מסוגלת לחיות על קפה, שאני מעדיפה לא לאכול אבל לא להקיא. ואני מפחדת שאם אנסה לאכול אפילו משהו אחד קטן מתוך מה שהעלתה, או שאקיא או שאפגע. ואלו שתי אופציות שאני רוצה כמה שפחות להגיע אליהן.
ומה שהכי עשה לי צביטה בלב זה שבסוף, היא שאלה איך ילדה כ"כ שמחה, מוכשרת, צבעונית מגיעה להפרעות אכילה. ולא יכולתי אפילו להסביר לה איך אתה מתמכר לק"ג שנושרים, למחמאות, להרגשה שאתה עומד בכוח רצון, להתמכרות של האין, הריק. היא לא הייתה יכולה להבין.
ואני רוצה להבריא. הגעתי לשלב שאני באמת רוצה להבריא.
אבל באותה נשימה, אני רוצה לרדת.
ואני לא יודעת איך לעזאזל חוזרים לאכול נורמאלי.
ניסיתי.
סיפרתי.
כמה שיכולתי.
העיפו אותי.
אני עוד לא בטוחה אפילו מה אני מרגישה.
הפסיכיאטר אמר כזה שבזה שסיפרתי על ההחמרה של הפגיעות, בעצם ידעתי למה זה יוביל.
לא רציתי לספר לו כמה היה לי קשה לספר, כמה לא רציתי, כמה שיקרתי.
ואולי זה יותר טוב.
אולי יותר טוב ככה.
מזל שכל היום היו מסביבי אנשים, אחרת ישר הייתי פוגעת. ועכשיו--. אני עדיין מנסה למשוך את זה, מנסה להחזיק מעמד בלי.
אבל יודעת שעוד שנייה זה שוב יגיע.
זה כבר נהייה צפוי. מידי.
והייתה היום פגישה עם דיאטנית חדשה, לא מהמרכז שעד עכשיו טופלתי שם.
היה...... לא יודעת איך להגדיר אפילו.
בהתחלה היה בסדר. עד שהיא שמעה כמה אני אוכלת ביום. אמרה שלא מגיעה אפילו לX קלוריות.
אמרה שזאת התאבדות איטית.
שזה קצת ניער אותי, כי בהרגשה שלי, בראש אני יודעת אולי שמה שאני אוכלת זה לא הרבה, אבל בהרגשה שלי זה המון!
היא הייתה מזועזעת.
ישר דיברה על אשפוז. וכשאמרתי מה, אני שוקלת יותר מידי, אמרה בדיוק את מה ששמעתי פה הרבה פעמים, שלא תמיד זה המשקל, אלא פשוט זה שאני לא אוכלת זו סיבה מספיק טובה, ושאני לא כ"כ רחוקה גם במשקל.
ואמרה שירדתי יותר מידי בפחות מידי זמן, וישר רצתה לספר לאמא עד כמה המצב רע. ועצרתי אותה. פשוט כי אני מעדיפה שמישהו שאני סומכת עליו יספר לה קודם, שהיא תשמע את זה ממנו. וביקשתי ממנו שיעשה את זה, כי אני רוצה להשתפר. אבל אני מפחדת מזה פחד מוות.
ברצינות היא נתנה לי שבועיים, ואמרה שאז היא תספר, ושאז נראה שהיא כבר צופה שאני ארד עוד, ושאלה מה אם אני רוצה אשפוז ובלה בלה בלה. ולא יכולתי להגיד שכן. כל מה שיכולתי להגיד היה שאין סיכוי שזה רלוונטי אליי.
כי אני רוצה להשתפר. אני באמת רוצה. אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לאכול אפילו טיפה יותר ממה שאני אוכלת עכשיו. היא ניסתה לחשוב איתי על מה אפשר לאכול, על מה כן יכול לבוא בחשבון, וכל דבר אפילו הדברים המעטים שאמרתי לה כן, אולי, אולי אני אנסה. ידעתי שאין סיכוי שאני אוכל להביא את עצמי לאכול אפילו משהו מכל זה. אני לא מסוגלת. ואני יודעת שאם לא יהיה שם מישהו לידי, בשבילי באותו רגע, אני פשוט אתחרפן. אני יודעת שזה לא טוב, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני מסוגלת לחיות על קפה, שאני מעדיפה לא לאכול אבל לא להקיא. ואני מפחדת שאם אנסה לאכול אפילו משהו אחד קטן מתוך מה שהעלתה, או שאקיא או שאפגע. ואלו שתי אופציות שאני רוצה כמה שפחות להגיע אליהן.
ומה שהכי עשה לי צביטה בלב זה שבסוף, היא שאלה איך ילדה כ"כ שמחה, מוכשרת, צבעונית מגיעה להפרעות אכילה. ולא יכולתי אפילו להסביר לה איך אתה מתמכר לק"ג שנושרים, למחמאות, להרגשה שאתה עומד בכוח רצון, להתמכרות של האין, הריק. היא לא הייתה יכולה להבין.
ואני רוצה להבריא. הגעתי לשלב שאני באמת רוצה להבריא.
אבל באותה נשימה, אני רוצה לרדת.
ואני לא יודעת איך לעזאזל חוזרים לאכול נורמאלי.