(ט?)
שונאת. כל גרם וגרם. שונאת להסתכל במראה.
בוכה, רק מלהסתכל במראה.
ונמאס לי שקוראים לי משוגעת. או שאומרים שאני הורסת להם תחיים.
נמאס.
(לא סתם פסח זה החג השנוא עליי בעולם)
אני יודעת שאני טיפוס לא קל, שקשה לחיות איתי
יודעת כמה אני מפגרת ומשוגעת וטיפשה ומה שביניהם
אבל אני לא מסוגלת לשמוע את אבא או אמא אומרים לי את זה.
כי רק לשמוע את המילים של אמא-- את הורסת לי את החיים----.
הם לא יודעים למה זה גורם לי. לא רואים תרגע של אחרי.
יש לי מליון ואחד תירוצים לחתכים על הרגלים, מוכנים לכל מקרה שלא יהיה.
והפסיכולוג אמר שעד הפגישה, בעוד פחות משבוע, אני חייבת להפסיק לפגוע. אחרת, כאילו, זה תנאי שיכול לגרום להפסקת הטיפול.
ואני לא יודעת, פשוט לא יודעת איך לא פוגעים במצבים כאלו.
ובשבוע האחרון, ניסיתי לאכול. עוד משהו שגרם לי לפגוע. כמעט כל יום. לפעמים כמה פעמים. כמעט הצלחתי לעמוד בתפריט שאמא קבעה לי. כדי להוכיח שאני בריאה ויכולה לחזור לפסיכיאטרית הקודמת (עד שהיום קיזזתי את זה עם חדר כושר). וכן, זה שאני אוכלת, מביא אותי למקומות לא טובים. אבל עברה לי המחשבה בראש, שאולי אני כבר בריאה? כי כן, בשבוע האחרון, מליון פעמים חשבתי על לקצץ, לצמצם. החזקתי את עצמי חזק חזק לא להקיא אחרי כל ארוחה. אבל אכלתי. וכן, אחר כך, חתכתי, והסתכלתי במראה ובכיתי, והיום, אחרי החדר כושר, נשקלתי. בשביל עצמי (כי לדיאטנית החלטתי שאני לא חוזרת). ונחרדתי לראות את המשקל. אני עצומה. שמנה. טיפשה. זה משקל (למרות שאני יודעת שהוא לא מדוייק, בגדים ונעלים ומים וכו') שהבטחתי לעצמי שאני אף פעם, אף פעם, לא אחזור אליו יותר.
אבל בעצם, מה ההבדל בין זה, לבין דיאטה? (רק כי בליל הסדר איזה דודה שאלה אותי "מה, עשית דיאטה?" כבר אמרתי שאני שונאת את פסח?!)
כי דיאטה, זה בסדר, זה לא מחלה, זו לא הפרעה. אז אולי, רק אולי, אני בריאה?
וכן, אני יודעת שחלק מהסיבה שאני אוכלת עכשיו, חוץ מהרצון לחזור לפסיכיאטרית הקודמת, שהציבה את זה כתנאי, זה הידיעה שברגע שיתחילו המתכונות ובגרויות, הטירוף יתחיל מחדש. ושאם שנה שעברה, הגעתי לתקופה הזו הכי סבבה שאפשר, וזה פשוט מוטט אותי, אז טוב, אם אני מגיעה לזה מפורקת..... אני אפילו לא יכולה לדמיין מה יכול לקרות.
שונאת. כל גרם וגרם. שונאת להסתכל במראה.
בוכה, רק מלהסתכל במראה.
ונמאס לי שקוראים לי משוגעת. או שאומרים שאני הורסת להם תחיים.
נמאס.
(לא סתם פסח זה החג השנוא עליי בעולם)
אני יודעת שאני טיפוס לא קל, שקשה לחיות איתי
יודעת כמה אני מפגרת ומשוגעת וטיפשה ומה שביניהם
אבל אני לא מסוגלת לשמוע את אבא או אמא אומרים לי את זה.
כי רק לשמוע את המילים של אמא-- את הורסת לי את החיים----.
הם לא יודעים למה זה גורם לי. לא רואים תרגע של אחרי.
יש לי מליון ואחד תירוצים לחתכים על הרגלים, מוכנים לכל מקרה שלא יהיה.
והפסיכולוג אמר שעד הפגישה, בעוד פחות משבוע, אני חייבת להפסיק לפגוע. אחרת, כאילו, זה תנאי שיכול לגרום להפסקת הטיפול.
ואני לא יודעת, פשוט לא יודעת איך לא פוגעים במצבים כאלו.
ובשבוע האחרון, ניסיתי לאכול. עוד משהו שגרם לי לפגוע. כמעט כל יום. לפעמים כמה פעמים. כמעט הצלחתי לעמוד בתפריט שאמא קבעה לי. כדי להוכיח שאני בריאה ויכולה לחזור לפסיכיאטרית הקודמת (עד שהיום קיזזתי את זה עם חדר כושר). וכן, זה שאני אוכלת, מביא אותי למקומות לא טובים. אבל עברה לי המחשבה בראש, שאולי אני כבר בריאה? כי כן, בשבוע האחרון, מליון פעמים חשבתי על לקצץ, לצמצם. החזקתי את עצמי חזק חזק לא להקיא אחרי כל ארוחה. אבל אכלתי. וכן, אחר כך, חתכתי, והסתכלתי במראה ובכיתי, והיום, אחרי החדר כושר, נשקלתי. בשביל עצמי (כי לדיאטנית החלטתי שאני לא חוזרת). ונחרדתי לראות את המשקל. אני עצומה. שמנה. טיפשה. זה משקל (למרות שאני יודעת שהוא לא מדוייק, בגדים ונעלים ומים וכו') שהבטחתי לעצמי שאני אף פעם, אף פעם, לא אחזור אליו יותר.
אבל בעצם, מה ההבדל בין זה, לבין דיאטה? (רק כי בליל הסדר איזה דודה שאלה אותי "מה, עשית דיאטה?" כבר אמרתי שאני שונאת את פסח?!)
כי דיאטה, זה בסדר, זה לא מחלה, זו לא הפרעה. אז אולי, רק אולי, אני בריאה?
וכן, אני יודעת שחלק מהסיבה שאני אוכלת עכשיו, חוץ מהרצון לחזור לפסיכיאטרית הקודמת, שהציבה את זה כתנאי, זה הידיעה שברגע שיתחילו המתכונות ובגרויות, הטירוף יתחיל מחדש. ושאם שנה שעברה, הגעתי לתקופה הזו הכי סבבה שאפשר, וזה פשוט מוטט אותי, אז טוב, אם אני מגיעה לזה מפורקת..... אני אפילו לא יכולה לדמיין מה יכול לקרות.
