. (ט?)

[נוגה 1234]

. (ט?)

זה לא חשוב בכלל. סתם. היה לי אודישן שהיה בשבילי ממש חשוב. ולא עברתי. למרות שהתקבלו רק שתים אבל זה לא משנה אפילו. השקעתי מלא, וכל הזמן אמרתי לעצמי שאני יודעת כמה מעט מתקבלים ולא משנה מה תהיה התוצאה, אני יודעת שנתתי ת100% שלי ונהניתי מהדרך. והמילים האלה יפות והכל נכון, רק בתיאוריה. הייתי עם חברה וידעתי שברגע שאגיע הבייתה אני אתפרק. שמעתי don't cry, והרבה ג׳ינס ג׳ופלין ובכיתי וחתכתי. הייתי צריכה להרגיש. משהו.
חזרתי ללא לאכול. אפילו שבימים האחרונים נכון שלא אכלתי הרבה, אבל ניסיתי. עכשיו, חזרתי לצומות. אפילו שאם זה באמת מנחם - בגלל זה לא הקאתי. ואני בטח סתם נשמעת מפגרת ומשוגעת וטיפשה

 

[קולדון]

את לא נשמעת מפגרת וטפשה

אבל עצוב לקרוא שכך בחרת להתמודד עם הרגשות הקשים.

בעיקר... כי זה הכי לגיטימי להיות עצובה ומאוכזבת לשמוע שלא התקבלת.
זה מבעס, זה כואב. אכפת לך ממה שאת עושה וזה לא דבר שלילי.
דווקא להקטין את זה אולי הייתה הטעות... שגרמה לך בסופו של דבר לבטא את הכאב בצורה כזו קיצונית.

צריך לדעת לאפשר לרגשות האלו את המקום שלהם.
צריך להודות ולהיות כנה עם עצמך שכן משנה לך מה תהיה התוצאה. אם לא היה משנה לך, כבר היה עדיף שלא היית הולכת. זה בכלל לא שווה לעשות שום דבר שלא ממש אכפת ממנו, לדעתי.


ובצורה פראקטית... אני לא יודעת מה האודישן, איזה תחום וכו.
אני יודעת שחשוב מאוד מאוד לשמוע המון פעמים לא, ולהתחסן מזה.
חשוב מאוד למצוא את הדרך לרצות ולהמשיך להלחם על מה שאת רוצה גם אם שני אנשים אחרים בעולם חושבים שזה חרא.
לקח לי המון זמן להבין את זה עם אמנות.. הייתי רגילה שמפרגנים לי (מורים, חברים, משפחה) ולשמוע את הלא, או לקבל תגובות אדישות מאוד שבר אותי בהתחלה.
שימי לב לאנשים שמצליחים. שימי לב להמון אנשים מוכשרים שלא מצליחים. אחד הכישרונות הגדולים והחשובים... זה דווקא הקטע המקצועי של לדעת לקבל את הסירוב ולא ליפול ממנו.

 

[נוגה 1234]

....

אני מכירה תסירוב. אני אפילו פעם ידעתי להתמודד עם זה. ולא הייתי מוותרת עד שלא הייתי מצליחה.
אבל הפעם האכזבה הייתה כלכך גדולה, בעיקר כי כל הזמן הסביבה שידרה לי ואמרה במפורשות שבטוחים שאני אתקבל. ואפילו אני כבר האמנתי. ובגלל זה הנפילה הייתה כלכך גדולה..
ניסיתי להגיד לעצמי שלא אכפת לי מה תהיה התוצאה כדי לצמצם תהתרגשות שלפני. וניסיתי להאמין שבאמת לא יהיה לי אכפת. ורציתי להאמין לזה.
אפילו שרציונלית אני יודעת שיש מצב גדול שזה לטובה שלא התקבלתי, שזה יכל אפילו להרוס, תאמת- זה עדיין מבאס.
לרוב אני מרגישה הכל בעוצמות ממש גבוהות. אבל הפעם- פשוט לא הרגשתי כלום.
אז הייתי צריכה........להרגיש. לגרום לעצמי להרגיש. משהו.
הייתה לי לפני כמה ימים פגישה עם הדיאטנית. וירדתי .אבל לא מספיק.
והייתה פגישה....נוראית........ פחות או יותר.... לא רציתי לבוא. פחדתי מהשקילה. ואני סתם מפגרת שבאתי.
מהפגישות איתה אני רק יוצאת בהחלטה לצמצם עוד.............. לא משנה......

 

[פרפר בתוך אגרוף]

את לא נשמעת ככה

את נשמעת חולה.
ואנשים שחולים בהפרעות אכילה מתמודדים עם כל קושי, גדול וקטן, דרך ההתנהגות החולה.
העניין הוא, שאם לא תפתחי כלים אחרים ולא תעצרי את זה עכשיו,
לא יהיו אודישנים ולא יהיה כלום.
תהיה הדרדרות שתמשיך עד שתגיעי לאשפוז, ואז תצטרכי לחכות די הרבה זמן עד שתוכלי לחזור לשגרה ולדברים שאת רוצה להגיע אליהם ולעשות אותם.

את לא נשמעת כמו ילדה בלי שאיפות או מטרות.
למה את מתנהגת כמו אחת כזו?

 

[נוגה 1234]

..

בעקרון, הנושא של אשפוז עלה כבר בתחילת שנה. רצו. והיה כמעט. והמליצו. וסירבנו.
ואני לגמרי שלמה על הבחירה הזו.
כעקרון, עליתי קצת, ואז שוב ירדתי קצת.. אבל כרגע אני שוקלת מלא. הרבה יותר מידי.
ישלי שאיפות ויש לי מטרות, אבל כשאני מתאכזבת כלכך, הדרך שלי להתמודד זה דרך זה שיכאב לי. פיזית. שאני אסבול. ואני עושה את זה דרך הפגיעה. ודרך הלא לאכול. אני באמת פשוט לא רעבה, אין לי שום רצון לאכול אחרי כזו אכזבה. ואם ניסיתי לאכול, באמת שניסיתי, וכל הזמן אמרתי לעצמי רק בשביל האודישן, שאני אהיה מרוכזת, שאהיה במיטבי. אבל לא היה טעם. זה סתם היה מבוזבז.
ואחרי ששבוע שעבר הברזתי לדיאטנית כי פחדתי מהשקילה.. השבוע לא יכולתי להתחמק מזה.. הפסיכולוג אמר לי להגיע, להגיד, לדבר על הקושי. אבל אפילו בזה הייתה אכזבה. וירדתי קצת, אבל לא מספיק................ לא משנה.........................