ט'

[חלומותשל אחרים]

ט'

למה פתאום נראה לי שכל אחת שעוברת לידי ברחוב יותר רזה ממני?
ולמה פתאום כל האנורקטיות של העיר נמצאות דווקא איפה שאני נמצאת?
ולמה אני נתקלת בתמונות של שלדים שהיו פעם נשים בכל מקום אפשרי
צביטה בלב, ועוד אחת ועוד אחת
קנאה
אני מצמצמת. יש עוד זמן עד הבית השיקומי אז למה להתאמץ עכשיו (יש המון סיבות, אני יודעת. אבל כרגע יש לי אפס מוטיבציה)
כל שבוע מצמצמת עוד קצת
אוכלת רק מספיק כדי שהמוח והגוף איכשהו יתפקדו
נהיה קר. שוב הקור חודר העצמות הזה שלא קשור בכלל לסביבה.
מוסיפה עוד שיעור בסטודיו ועוד אחד. משקרת לאמא כדי שהיא לא תדע איפה אני.
ודווקא שם עוד צביטה בלב ממקום לא צפוי - רואה אצל מישהי שהייתה מופרעת אבל היום נראית בסדר סימנים מוכרים על הרגל
ושוב מתעורר החשק לחתוך שכבר איכשהו נרגע בימים האחרונים
הפסיכולוג אמר לי כבר "מה יהיה איתך?"
באמת מה יהיה איתי?
אתמול הברזתי לו ולדיאטנית. כי לא רציתי עוד שעה של שתיקה מול מישהו שהתייאש ממני. ולא רציתי לבזבז זמן וכסף על הדיאטנית כי גם ככה אין לי כוונה להקשיב לה כרגע.אז חבל.
ובאופן כללי - חבל. חבל עליי ועל כל הדרך שעשיתי ושאני מתעקשת למחוק שוב ושוב.
חבל.

(יודעת שבטח לא תקראו ולא תגיבו. כי מה כבר אפשר להגיד לי שלא נאמר? שולחת בכל זאת)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

קראתי.

אני מודה שאין לי הרבה מה לומר.
מצער אותי מאוד לשמוע שזה מה שאת עושה.
אני יודעת שיש בתוכך הבנות אחרות ויכולות אחרות,
ובעיני זו בחירה, ובחירה מאוד עצובה.

 

[חלומותשל אחרים]

נכון

זו בחירה
אבל כרגע- אני לא יכולה לבחור אחרת
כי כשאני מנסה- אני לא מצליחה להתמודד עם זה

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני מבינה את המקום הזה

שואמר שאת לא יכולה אחרת.
מבינה אותו מהמקומות שבהם אני לא יכולה אחרת, ומהידיעה ממה ההפרעה לפעמים שומרת.
ובכל זאת, אני חושבת שאת יותר מ"לא יכולה". את לא רק לא מסוגלת לאכול, את עושה בחירה אקטיבית בלהרוס את עצמך.
יש מצבים שבהם באמת אי אפשר להחזיק בטוב, ותקופות המתנה לטיפול זה אחד המצבים שהכי קשה בהם לאכול כמו שצריך ולשמור על עצמך.
אבל בין לאכול את המינמום ובין ללכת לסטודיו עובר קו גבול.
את בוחרת בחירה מאוד אקטיבית, ושם נראה לי שאת מוותרת לעצמך.
אל תדרשי מעצמך התמדה באכילה, בסדר. אבל כן תפסיקי את מה שהוא הרס אקטיבי כל כך.

 

[חלומותשל אחרים]

הסטודיו (ט')

זה מה שמציל אותי
זה מה שמונע ממני בסופו של יום לקחת משהו ולחתוך לעצמי את הצורה. באמת.

 

[כמהאפשר]

אבל נראה ש

הסטודיו זה (גם) מה שהורג אותך.
שאת הורגת את עצמך שם, משהו שקשור לזה הורג אותך שם.
מחזיר אותך כל הזמן, לא מאפשר או לא עוזר לשחרר.

תתחזקי.
תעלי(הכי ישיר- אבל כן. תעלי.)
תתמודדי.
תשארי.
תמשיכי להתמודד.

תעלי-תשארי-תתמידי.

ותגיעי לריקוד ממקום אחר,
ממקום שונה.
תלמדי.
תלמדי ילדים, תלמדי נערות, תלמדי אחרים.
תדביקי אנשים בתשוקה הזו שיש בך לריקוד.
בחיים שזה מעניק לך.
לא במוות.
לא בשקיעה.

לפעמים- צריך לבחור, לפעמים צריך לבחור מהמקום השכלי, ההגיוני.
אז תבחרי, תעשי את הבחירה הזאת.
לא לנתק- אבל לשנות כיוון. לשנות זווית.
לבוא ממקום אחר.
טוב יותר, בריא יותר, בוגר יותר. אולי אחראי יותר.
עוצמתי יותר.
קודם כל- בשבילך.

ושיש בו הרבה יותר חופש, יותר מרווח. מרווח וחופש נשימה, חופש תנועה. תרתי ולא תרתי..

 

[levshavur]

חלומות של אחרים

שלום לך
אני לא מבינה למה לצמצם לפני הבית השיקומי? להפך צריך לעשות הכל בשביל להחלים אחרת מזה שווה שתלכי לבית השיקומי שם הרי ינסו לעזור לך...אני הפקתי תועלת ועדיין מהשהות בהוסטל ושיפור ניכר במצב שלי...
לבשה.

 

[simplistic]

חוץ מלומר לך

שאני מבינה את הקנאה, שגם אני מרגישה אותה יום יום, וזה אחרי שנים של אכילה נורמלית - אין לי מה לומר.

את מכורה, ועד שלא תגיעי לתחתית שלך , שום דבר שאף אחד יגיד לך, לא יעזור. מקווה שתשארי בחיים עד אז..

נ.ב. - אני ממש לא אומרת את המילים האלה בכעס, או האשמה או משהו כזה. אני מבינה אותך כל כך.

 

[קולדון]

טריגר.. דעתי האישית והלא מחייבת-

למה?

למה פתאום נראה לך שכל אחת שעוברת לידך ברחוב יותר רזה ממך?
כי את בשלב קריטי עכשיו, ואת מתחילה התדרדרות. אז הכל טריגרי בטירוף.

מה באמת יהיה איתך?
מותק, את יודעת יותר טוב מזה. כמה סיבובים עם הפרעות האכילה שלך את רוצה כדי להגיע שוב ושוב לאותה מסקנה?
תוותרי על הרזון הזה. הרזון הזה = סוף לכל החלומות שלך.
את מפנימה את זה?
נראה שאת מזלזלת ומקטינה את המקום של הסיכונים שאת לוקחת.

אכלת טוב איזו תקופה והתחזקת, ועכשיו את מרגישה שיש לך עודפים לבזבז. ואולי מבחינה פיזית יקח קצת זמן (חודש? חודשיים? שלושה חודשים כאלו?) אבל מבחינה נפשית ההתדרדרות כבר התחילה.

ונכון שקשה. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל, ואף אחד גם לא אמר לך כמה זמן יהיה קשה- אני אומרת לך מהניסיון שלי- משהו בערך כמו חצי שנה טריגרית בטירוף, עם האפס והדאונס, מ1 עד 10, ממוצע של 8.5~9 רוב הזמן. ואז, עוד חצי שנה נוספת לא פשוטה, אבל כבר טיפה יותר נסבלת. ורק אחרי שאת מסיימת שנה שלמה של החלמה... את מתחילה באמת להתחזק מול כל הטריגרים האלו והבחירות שלך הרבה יותר מבוססות ונטועות.

אבל כל השנה הראשונה- את לא יכולה להרשות לעצמך להעלים עין.
זה לא הולך להיות יותר קל, את מבינה את זה??
כל כמה שקשה לך עכשיו- זו ההזדמנות שלך לאסוף את עצמך, לחזור למסלול ולהמשיך את הדרך. אולי הארכת אותה בעוד חודש. את לא רוצה להאריך אותה בעוד שנה...

 

[חלומותשל אחרים]

נכון

אבל אין לי כוח יותר
נגמר

 

[קולדון]

מה יכול לתת לך כוחות?

ומה מהפעולות שאת עושה לוקח את הכוחות ממך?

אם המצב כזה קריטי, את צריכה לעשות הערכות מחדש ולבחור שוב מה את עושה, מתי, למה כמה, על מה את מרשה לעצמך לוותר ועל מה לא.
כל רסיס של כוח הוא קריטי.

 

[חלומותשל אחרים]

שום דבר לא קריטי

אני לא בדיוק נוצה נידפת ברוח
ואין לי שום רצון כרגע לעשות יותר ממה שאני עושה.

 

[ש ו ם ב צ ל]

אז מה את בעצם רוצה מאיתנו?

שנקשיב לאיך את מתעללת בעצמך?

 

[חלומותשל אחרים]

כלום

כתבתי את זה כבר בהודעה הראשית.

 

[simplistic]

חלומות

אל תמעיטי בחומרת המצב שלך...אל תבטלי את עצמך.

 

[קולדון]

לא רוצה- זכותך.

זה הגוף שלך והחיים שלך..

מה שכן.. כנראה שתאכלי את מה שבישלת. ככה זה עובד.

 

[קולדון]

ולא התכוונתי בציניות או משהו כזה

לפעמים אין מה לעשות... וממשיכים עם הראש בקיר למרות הידיעה.
אני מכירה את זה אצלי במערכות יחסים.
עצוב, אבל זה ככה. מקווה בשבילך לטוב..