ט'.

[Lovely locks]

ט'.

בזמן האחרון יש יותר מידי אוכל, יותר מידי, יותר מידי. אכילה עד כדי כאב. כן, התרופות מסייעות לעניין, אבל זו גם אני מענישה את עצמי. הפסיכולוגית הרחיקה לכת וקראה לילד בשמו 'בולמוס'. ויש כל כך הרבה דברים להשתלט עליהם והסיבה שבגינה אני לא ישנה היא משום שאכלתי עד שהתחיל לכאוב לפני שנרדמתי ולמעשה כל זה העיר אותי אחריי שעות ספורות.

העליתי לא מעט בתקופה קצרה.

מה אני עושה עכשיו.

 

[clastic]

מנסה לנשום? (גם ט')

הלוואי וידעתי מה להגיד לך.
אני מפשפש בעברי ומבין שאני לא מכיר את המושג הזה של "בולמוס" בלי "להקיא".
לא מכיר. לא מצליח להזדהות.
זה מצב שמעולם לא היה קביל אצלי.
אולי רק בשנה האחרונה אני מרשה לעצמי לאכול עד תחושת מלאות מעט יותר עמוסה
ולהשלים עם ההרגשה (וגם - בטח שלא בולמוס), אבל קודם לכן ממש לא ובטח שלא בתהליך ההחלמה.
זה לא שהייתי מקיא, פשוט הייתי נלחם בשיניים (תרתי משמע

) לא להגיע למצב הזה בכלל.

כואב לשמוע את המילה הזאת, "בולמוס".
מילה מגעילה.
הפסיכו' ניסתה להבין איתך למה זה קורה לפתע?
אני יודע שיש לך הרבה עם מה להתמודד אבל משהו לאחרונה כנראה השתנה ועכשיו קשה יותר.
מה מכאיב כל כך, ודווקא עכשיו, שדוחק בך וחונק אותך ודוחף לכל זה?

 

[שישמים אחרים]

לאבלי,

על מה את מענישה את עצמך, בעצם? (זה מה שהייתי עושה עכשיו. חושבת על התשובה לשאלה הזאת. אחר כך הייתי ממשיכה - בטיפול - משם).

 

[Lovely locks]

על זה

שאני לא מצליחה להיות בנאדם בוגר. או ילדה גדולה.

ושחזרתי לבית ההורים שוב, למרות שהופ, הנה, אני עוד שנייה חוזרת לדירה משל עצמי וכבר עכשיו חושבת על הנפילה הבאה, החזרה הבאה לכאן, לבית הזה, הכלוב האיום הזה.

על השעות הארוכות במיטה, הבהייה, החלימה שחומקת ממני, חוסר התפקוד.

החרדות שמכרסמות.

אולי אפילו על אמא. ואמא ואני.

ואיפה אני ואיפה כולם. ואיפה אני.