ט'

[חלומותשל אחרים]

ט'

אני מרגישה שאני משמינה וזה מחרפן אותי.
מבחינת משקל- אני יודעת שזה לא נכון, אבל זה לא עוזר להיפטר מהתחושה הזאת.
מבחינת אוכל- יום כן, יום לא, יום למה לא. בכל מקרה זה ממש לא קרוב לתפריט שאני אמורה לאכול.
עושה שוב ושוב ושוב ושוב את אותן טעויות. אותן טעויות שנשבעתי שאני לא אעשה אחרי האשפוז.
וזה טפשי. אני יודעת שזה טפשי. ואני לא יודעת איך לעשות אחרת.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תראי.

עוד קצת זמן כזה, יחזיר אותך לפתחו של אשפוז שני.
אני מאמינה שאת לא רוצה להגיע לשם. השאלה היא אם הפחד מלהביא את עצמך בחזרה לאותה הנקודה הוא חזק מספיק כדי שתפסיקי, עכשיו?

אני שואלת את עצמי מה היה לך כשיצאת מהאשפוז שעזר לך, או אפילו מה היה לך בתוך האשפוז שעזר-
נגיד סנקציות כלשהן, נגיד קבוצות-
ובעיני שווה לך לחשוב איך את מיצרת לעצמך כלי תמיכה דומים גם בחיים עכשיו.
מה את אומרת?

 

[חלומותשל אחרים]

אני כבר לא יודעת.

אני לא רוצה עוד אשפוז. ממש לא.
אני רוצה לחיות את החיים שלי, את היום יום שלי, שבאמת טוב לי בו.
אני אוהבת את מה שאני עושה בסטאז. זה מעניין. הימים טסים לי.
רק שכל עניין האוכל לא משתלב לי בסדר יום הזה.
אני לא רוצה את הגוף הזה.

 

[ג ר נ י ו ם]

אז זה לא העניין של האוכל שלא משתלב

זה העניין של הגוף, או של מה שאת מרגישה כלפי הגופניות שלך. אוכל זה דבר מאוד טכנית, ואכילה יכולה להיות מאוד טכנית (ובהתאם, גם מאוד פשוטה) אם את בוחרת שלא לשחק עם זה.

העניין של הגוף הוא משהו שבעיני את חייבת ללמוד איך לדבר עליו בטיפול, להוציא בטיפול, ואם הטיפול הזה לא עובד אז בטיפול אחר, ואם טיפול פסיכודינמי לא עובד אז בטיפול מסוג אחר. זה לא ישתנה בצורה אחרת, וימשיך להשפיע על האכילה שלך כל עוד את לא מוצאת לזה אאוטלט אחר...

 

[שישמים אחרים]

זה לא טיפשי, זה מסוכן

וחולה ועצוב. חלומות... אולי את לא צריכה, עכשיו, לדעת לעשות אחרת. ידע הוא דבר נרכש. את בפשטות צריכה לעשות אחרת. כן, אני יודעת. רחוק מפשוט. אבל יש לך תפריט וכרגע את צריכה, חייבת לעמוד בו. ככה לומדים.
הלוואי שתתני לך את ההזדמנות.