............................................ט

............................................ט

אני תמיד מגיעה לכאןף כותבת איזה טריגר,איזו הודעה ונעלמת,
ככה אני מצליחה לחיות בעולם, אני מעלימה את עצמי,או חלקים שבי,
בשביל להצליח לשרוד.

(ובחיי שזו לא הודעה אובדנית- פשוט ממש קשה לי)

בעולם האמיתי כרגע-אני הסופר סופר נני-
שהיא גם גגנת וגם בייביסיטר וגם גם וגם וגם וגם וגם
והיא לא נחה לרגע והיאר הדבר הכי מדהים בעולם.





















































אבל בעולם של הטיפול- ככל שהוא יותר מתקדם וככל שנאי ויתר מדברת,ויותר נקשרת,
ויותר פותחת תיבות פנדורה,
ככה אני כבר לא מצליחה להיעלם - לנתק את נעמה האנוסה,המוזנחת ברמות הכי קשות שיש,
זאת שחלומה הוא להיות הזונה של כל החברה.
זאת שהחלום שלה היה לעשות "ברית מילה" - כי היא לא צריכה מיניות ומין ונשיות וכל דבר כזה או אחר שקשור אליה.
שרוצחת את עצמה בכל דרך אפשרית ומכיוון שאני כבר לא פוגעת בעצמי כמעט בכלל -
אפילו בעוד שבוע המטפחת גם תרד מהראש-
אותה נעמה מגיעה כל לילה - לפני ואחרי הסיוטים הכי נוראים שיש,
שחולמת בלילה שמחדירים לתוכה סכין יפנית,כי מה בעצם ההבדל בין סכין יפנית למספריים?
זאת שחטפה הרעלת ניקוטין בשבוע שעבר ולא הלכה למיון
זאת שדוחפת לחזור לפגוע,להזוציא דם,זאת שצריכה כל הזמן לטהר ולטהר את עצמה.
כי היא כל כך כל כך כל כך מ-ז-ו-ה-מ-ת!
זאת שלא לוקחת כדורים ואומרת למטפלת שלה,
[שעדיף לא לקחת בכלל מאשר לקח יותר ממה שצריך]

אז פגעתי ואני לא אפרט כי זה כל כך מביך,
ואני כל כך מוצפת שבא לי לצרוח,
וסליחה על תפיסת המקום,
אםשר למחוק.

----
 
נעמה

קשה מאוד לחיות בפיצול הזה, בין נעמה האחת והשניה, המתפקדת וההרוסה, המצילה אחרים וההרסנית לעצמה

פעם הייתה נעמה אחת שהכרת, ונעמה אחת שהדחקת,
עכשיו את מכירה שתי נעמות

ובסוף, תעשי בינהן את האיחוד, תמצאי איזו נעמה אחת, לא מפוצלת, שיודעת שיש בה כאב ענק וזכרונות קשים אבל גם יכולות מופלאות ודברים נהדרים, את הרי שילוב של הכל, גם וגם

ובדרך... בדרך הקשה צריך להכיר את עצמך, צריך להכיר ולהסתכל בעיניים לכל הדברים האלו, וזה תהליך כואב ועצוב ומפרק הרבה פעמים,
אבל הוא התהליך היחיד שיש לו סיכוי גם לבנות...

אני חושבת שאת יודעת את כל זה. ורק לפעמים צריך להזכיר,
או להגיד שגם אם את עדיין לפעמים פוגעת או הורסת,
את בדרך הנכונה, ואת עושה דברים שלא חשבת שתעשי ואחרים לא האמינו שתעשי, ואת עושה אותם, באומץ ובהתמדה
ופגיעה לא מוחקת את זה.

שמרי על עצמך. ותכתבי לנו כל פעם שאת צריכה.

 

No longer

New member
מי אני שאדבר.ט'

אני מנותקת 99% מהזמן. באחוז שנותר אני מתחברת למציאות ומגלה שאין לי כוח או יכולת אמיתית לחיות בתוכה. ודווקא מהמקום הזה, לקרוא את ההודעה שלך הרגיש לי מאד מפוצל. אני לא מתיימרת להכיר אותך. אבל מהמעט מאד שאני כן יודעת, את ממש לא טיפשה. וגם בתור הנעמה ההיא, שישבה בתחילתו של הטיפול האמיתי הראשון, ידעת פחות או יותר מהי הדרך, לאן את אמורה להתקדם. את מסוגלת לראות עכשיו, שאת כבר לא מסתכלת על הדרך הזו מבחוץ, אלא מתוך התהליך? את מסוגלת לראות עכשיו, שהעובדה שאת מצליחה פחות ופחות להיעלם, לנתק, ויותר ויותר לנכוח, להתחבר, לפתוח תיבות פנדורה, רק מוכיחה את זה שאת פועלת נכון, עושה את הדרך הנכונה?
הכיוון הוא אל האור. ואת, אסור לך לאבד אותו רק כי קרו דברים נוראים. כי את בהחלט יודעת לאן ללכת. ומותר להצטרך שיזכירו לך לפעמים. אז הינה.
 
אבל זאת בדיוק הנקודה

שאי אפשר למחוק.
התעללו בך בצורות הנוראות ביותר שקיימות. להתמודד עם זה בטיפול היא העבודה הכי קשה שאפשר לעשות (שאני עשיתי, עושה, בחיי). ועכשיו את מתארת את הפערים הנוראים האלה. אבל פעם זה לא יהיה פער, או שהפער יופיע לעיתים רחוקות יותר, ופעם, אולי קרוב יותר ממה שאת יכולה לדמיין, את תהיי גם וגם, גם נעמה האנוסה (כי אי אפשר למחוק) וגם נעמה הנהדרת, החיה, האוהבת, המטפלת באחרים, אבל קודם כל בעצמה. אני מאמינה בזה ובך. כבר שנים, נכון?

(ספרי לה שפגעת בעצמך, כן?)
 
למעלה