Kalphana Vera
New member
(ט)
(כבר קשה להבחין בין המציאות לבין כל השאר, אבל זה לא חדש. זה אפילו לא מפתיע, או בלתי נסבל במן דרך בלתי אפשרית שכזו. ואולי זאת הטרגדיה, שזה נסבל. יותר ויותר ככל שעובר הזמן. זה מתקהה. זכרונות [ודמיון] ומחשבות [ודמיון] והמשא ומתן הבלתי נגמר הזה עם עצמי. אני מתמקחת כמה שאני יכולה אבל אני גם קשוחה. מידי. לא תמיד ברור למה [אבל אני לא בתת משקל ואני אוכלת כשאני רעבה ולא תמיד הכל מגיע לי, ככה זה היה תמיד]. ואני מתפקדת, הרי, אז מה הסיפור הגדול? אני סטודנטית די טובה, או לפחות כך גרמתי להם לחשוב. אני טובה בלעבוד על אחרים, אני טובה בלשקר. ממש טובה, באמת. אל תאמינו לאף מילה שלי, באמת. ואיך זה יתכן, איך לעזאזל זה יתכן שברגע אחד אני אומרת דברים חכמים כל כך וגורמת לזה להיראות כל כך קל עד שכולם מקנאים [בי? למה? למה שמישהו יקנא בי?], וברגע הבא, ברגעים הבאים, אני כל כך קטנה שאני לא מסוגלת לנשום [לאכול]. אני לא מסוגלת לדבר. פיסית, אני לא מסוגלת. אני רוצה, ואני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לתפקד. אבל זה רק לכמה שניות/ימים [עד שחלק כלשהו בגוף שלי מתחיל לדמם], אז מה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה? חלקי חיים נעלמים לי מהתודעה, אבל מה זה כבר משנה. גם ככה זה כנראה עדיף. אני לא זוכרת שיחות, לא זוכרת דברים שאמרתי [פצעים, שכנראה עשיתי לעצמי, צצים פתאום ברגעים הכי לא נכונים ומבהילים אותי], לא יודעת אם חלמתי או שזה באמת קרה [באמת דיברנו? באמת אמרתי לך את כל הדברים האלה? באמת צחקתי ככה? בטוח?]. אבל מה עדיף? מה עדיף? זה בחיים לא יהיה עדיף. בחיים לא. אני לא מסוגלת, גם לא רוצה להיות מסוגלת. אני רוצה כמו עכשיו, עם ההצגות, כי כשאני על הבמה אני [לפעמים] באמת מאושרת, אני באמת הבן אדם הזה, הפשוט, המצחיק, השפוי. אני באמת מאמינה לכל השקרים שאני מספרת [סיפרת? סיפרו לי?]. אני כבר לא תמיד יודעת להבחין מה קרה ומה לא, מה המציאות ומה כל השאר, מה שקר ומה כל השאר. זה אפילו לא בלתי נסבל, פשוט מעלה קצת את רף החרדה. אבל זה לא בלתי נסבל, ונו, תמיד ידעתי לסבול בשקט. מה זה כבר קצת חרדה בשביל מקצוענית כמוני? אז הידיים שלי קצת רועדות. אז מה? זה מתחיל ברגע שאני נכנסת הבייתה, ושוב אין לי מקום שאני יכולה למות בו בשקט. שוב אני עושה הכל, באמת הכל, כדי לא להיכנס בדלת הזאת. הימים שלי מתארכים למספר לא הגיוני של שעות. יותר מידי קפה. יותר מידי ריטלין. [הרבה] יותר מידי קלונקס, וגם זה כבר לא משפיע. אבל למה שאפחד לעלות על ההגה? זה לא סוג כזה של חרדה, זה הסוג השני, המפחיד יותר. כבר שכחתי איך זה מרגיש, עברה יותר משנה מאז. כבר שכחתי איך תת משקל מרגיש, ומותר לי לתת מקום לחלק שבי שרוצה להיזכר. אני רוצה להיזכר. אני גם ככה לא אעשה עם זה כלום אז מותר לי לרצות להיזכר איך תת משקל מרגיש. גם ככה אני נראית כאילו מעולם לא ידעתי איך תת משקל מרגיש, אז מה זה כבר משנה. אפילו אמא שלי כבר לא התרגשה כשלא הצלחתי לאכול בפעם האחרונה שאכלנו ביחד. אפילו להזמין מנה לא הצלחתי, היא הייתה צריכה להזמין בשבילי. אפילו לדבר לא הצלחתי, לשבת שם איתן, עם המשפחה שלי. זה כל כך בער בי, כמה שאני לא שייכת, שלא הצלחתי לשבת איתן באותו השולחן. זה לא הרגיש לי נכון. אז יצאתי החוצה ודמיינתי איך כל אחת מהן תגיב אם אתאבד. אם ברגע זה אקפוץ לכביש מול מכונית נוסעת, או אולי אקח את כל הכדורים שאצליח לשים עליהם את היד ואקבור את עצמי מתחת לשמיכה. מותר לי לחשוב על הדברים האלה כי זה לא משהו שבאמת אעשה, אז מותר לי. ולא עשיתי את זה, וזה לא באמת משנה איך הן היו מגיבות. זה שהן יהיו עצובות עלי, והן יהיו, לא עושה אותי יותר שייכת. זה לא עושה אותי יותר מתפקדת כשאני שם [או כאן, לא שאני כאן]. זה לא מנע ממני לכאוב כל כך באותו הרגע עד שבלי לשים לב עשיתי את זה שוב, וכבר שבועיים כמעט עברו מאז ועדיין לא מפסיקים לשאול אותי מה לעזאזל קרה לידיים שלי. כלום, כלום לא קרה לידיים שלי. בסך הכל הקיום היה בלתי נסבל. בסך הכל לא הצלחתי לנשום. בסך הכל המרחב שהגוף שלי תפס הכביד עלי נורא. בסך הכל הרגשתי שזה יותר מידי, שזה לא מגיע לי שיהיה עור סביב הבשר שלי. כלום, כלום לא קרה לידיים שלי. אלה כוויות קור, הייתי בחרמון בסוף השבוע. מה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה מה קרה לידיים שלי? [מה זה כבר משנה מה קרה לי?]) סליחה על זה. אפילו זה לא מדגים כמה בלאגן הולך לי בראש כרגע.
(כבר קשה להבחין בין המציאות לבין כל השאר, אבל זה לא חדש. זה אפילו לא מפתיע, או בלתי נסבל במן דרך בלתי אפשרית שכזו. ואולי זאת הטרגדיה, שזה נסבל. יותר ויותר ככל שעובר הזמן. זה מתקהה. זכרונות [ודמיון] ומחשבות [ודמיון] והמשא ומתן הבלתי נגמר הזה עם עצמי. אני מתמקחת כמה שאני יכולה אבל אני גם קשוחה. מידי. לא תמיד ברור למה [אבל אני לא בתת משקל ואני אוכלת כשאני רעבה ולא תמיד הכל מגיע לי, ככה זה היה תמיד]. ואני מתפקדת, הרי, אז מה הסיפור הגדול? אני סטודנטית די טובה, או לפחות כך גרמתי להם לחשוב. אני טובה בלעבוד על אחרים, אני טובה בלשקר. ממש טובה, באמת. אל תאמינו לאף מילה שלי, באמת. ואיך זה יתכן, איך לעזאזל זה יתכן שברגע אחד אני אומרת דברים חכמים כל כך וגורמת לזה להיראות כל כך קל עד שכולם מקנאים [בי? למה? למה שמישהו יקנא בי?], וברגע הבא, ברגעים הבאים, אני כל כך קטנה שאני לא מסוגלת לנשום [לאכול]. אני לא מסוגלת לדבר. פיסית, אני לא מסוגלת. אני רוצה, ואני לא מסוגלת. אני לא מסוגלת לתפקד. אבל זה רק לכמה שניות/ימים [עד שחלק כלשהו בגוף שלי מתחיל לדמם], אז מה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה? חלקי חיים נעלמים לי מהתודעה, אבל מה זה כבר משנה. גם ככה זה כנראה עדיף. אני לא זוכרת שיחות, לא זוכרת דברים שאמרתי [פצעים, שכנראה עשיתי לעצמי, צצים פתאום ברגעים הכי לא נכונים ומבהילים אותי], לא יודעת אם חלמתי או שזה באמת קרה [באמת דיברנו? באמת אמרתי לך את כל הדברים האלה? באמת צחקתי ככה? בטוח?]. אבל מה עדיף? מה עדיף? זה בחיים לא יהיה עדיף. בחיים לא. אני לא מסוגלת, גם לא רוצה להיות מסוגלת. אני רוצה כמו עכשיו, עם ההצגות, כי כשאני על הבמה אני [לפעמים] באמת מאושרת, אני באמת הבן אדם הזה, הפשוט, המצחיק, השפוי. אני באמת מאמינה לכל השקרים שאני מספרת [סיפרת? סיפרו לי?]. אני כבר לא תמיד יודעת להבחין מה קרה ומה לא, מה המציאות ומה כל השאר, מה שקר ומה כל השאר. זה אפילו לא בלתי נסבל, פשוט מעלה קצת את רף החרדה. אבל זה לא בלתי נסבל, ונו, תמיד ידעתי לסבול בשקט. מה זה כבר קצת חרדה בשביל מקצוענית כמוני? אז הידיים שלי קצת רועדות. אז מה? זה מתחיל ברגע שאני נכנסת הבייתה, ושוב אין לי מקום שאני יכולה למות בו בשקט. שוב אני עושה הכל, באמת הכל, כדי לא להיכנס בדלת הזאת. הימים שלי מתארכים למספר לא הגיוני של שעות. יותר מידי קפה. יותר מידי ריטלין. [הרבה] יותר מידי קלונקס, וגם זה כבר לא משפיע. אבל למה שאפחד לעלות על ההגה? זה לא סוג כזה של חרדה, זה הסוג השני, המפחיד יותר. כבר שכחתי איך זה מרגיש, עברה יותר משנה מאז. כבר שכחתי איך תת משקל מרגיש, ומותר לי לתת מקום לחלק שבי שרוצה להיזכר. אני רוצה להיזכר. אני גם ככה לא אעשה עם זה כלום אז מותר לי לרצות להיזכר איך תת משקל מרגיש. גם ככה אני נראית כאילו מעולם לא ידעתי איך תת משקל מרגיש, אז מה זה כבר משנה. אפילו אמא שלי כבר לא התרגשה כשלא הצלחתי לאכול בפעם האחרונה שאכלנו ביחד. אפילו להזמין מנה לא הצלחתי, היא הייתה צריכה להזמין בשבילי. אפילו לדבר לא הצלחתי, לשבת שם איתן, עם המשפחה שלי. זה כל כך בער בי, כמה שאני לא שייכת, שלא הצלחתי לשבת איתן באותו השולחן. זה לא הרגיש לי נכון. אז יצאתי החוצה ודמיינתי איך כל אחת מהן תגיב אם אתאבד. אם ברגע זה אקפוץ לכביש מול מכונית נוסעת, או אולי אקח את כל הכדורים שאצליח לשים עליהם את היד ואקבור את עצמי מתחת לשמיכה. מותר לי לחשוב על הדברים האלה כי זה לא משהו שבאמת אעשה, אז מותר לי. ולא עשיתי את זה, וזה לא באמת משנה איך הן היו מגיבות. זה שהן יהיו עצובות עלי, והן יהיו, לא עושה אותי יותר שייכת. זה לא עושה אותי יותר מתפקדת כשאני שם [או כאן, לא שאני כאן]. זה לא מנע ממני לכאוב כל כך באותו הרגע עד שבלי לשים לב עשיתי את זה שוב, וכבר שבועיים כמעט עברו מאז ועדיין לא מפסיקים לשאול אותי מה לעזאזל קרה לידיים שלי. כלום, כלום לא קרה לידיים שלי. בסך הכל הקיום היה בלתי נסבל. בסך הכל לא הצלחתי לנשום. בסך הכל המרחב שהגוף שלי תפס הכביד עלי נורא. בסך הכל הרגשתי שזה יותר מידי, שזה לא מגיע לי שיהיה עור סביב הבשר שלי. כלום, כלום לא קרה לידיים שלי. אלה כוויות קור, הייתי בחרמון בסוף השבוע. מה זה כבר משנה. מה זה כבר משנה מה קרה לידיים שלי? [מה זה כבר משנה מה קרה לי?]) סליחה על זה. אפילו זה לא מדגים כמה בלאגן הולך לי בראש כרגע.
