PantherettePitz
New member
ט'
אני לא יודעת למה אני חוזרת לפה כל פעם, ולמה אני כותבת פה. אני יודעת שאני בסדר, הרבה יותר משהיה גורם לי להרגיש שיש לי "זכות" לכתוב פה. ואני יודעת שהכל סביבי לא בסדר ושאין לי שום מקום אחר בעולם שבו מישהו מבין למה זה והפורום הזה קשורים. אבא שלי לא-מאוזן שוב. הוא לוקח תרופות כבר כמה שנים (בודדות, מעט מדי), אבל משהו השתבש לו והוא בהתקף מאניה, למרות שהוא אומר שהוא ממשיך לקחת תרופות. בימים האחרונים אני לא מתעניינת ולא שואלת את אמא שלי כלום, כי כמו שאמרתי לה היום בטלפון, "אני נחושה בדעתי לשמור על מצב רוחי התקין". ודווקא כי הוא לוקח תרופות הפעם, זה כל-כך שונה מבכל הפעמים האחרות. אני מרגישה שאני רוצה לצעוק על מישהו, ולא יודעת על מי. אני מלאת כעס על העולם, על כך שזה קורה לאמא שלי, ולאחים שלי, ולי, וגם לו. זו הפעם הראשונה שאני מרחמת גם עליו בכל הסיפור, כי זו הפעם הראשונה שהוא לוקח תרופות וזה קורה לו. אני מנסה לעזור, ואני למעשה מחזיקה בשיא אישי - הזמן הרב ביותר בו אבא שלי עדיין מדבר איתי כשהוא בהתקף. אבל אני כל-כך כועסת ואני לא יודעת על מי, וקשה לי ואני אפילו לא יודעת למה - אני לא גרה איתם בכלל, ולא חייבת אפילו לבוא לבקר. ואני לא יודעת למה דווקא הפעם אני נזכרת בכל-כך הרבה אירועים מהילדות שלי - כשאפילו לא ידענו, כי לא סיפרו לנו על המחלה שלו כל השנים - דברים שפגעו בי, או ביתר המשפחה, ודברים שאני יודעת לקשר פתאום לכל-כך הרבה נושאים שקשה לי איתם. וקשה לי, אישית. לגמרי בנפרד מיתר בני המשפחה. זה תמיד היה ככה - 'פיצ' הרגישה-יתר-על-המידה, הכבשה השחורה, זו שלא שוכחת דברים, שעושה דרמה, שלא יודעת להבליג, ו'פיצ' שבגיל 16 דפקה לעצמה את החיים והייתה דווקא היא זו שבתום התקף המאניה של אבא נאלצה להתחיל בטיפול פסיכיאטרי. קשה לי כי אני לא 100% בריאה כרגע to begin with, ואני לא מסוגלת להודות עד כמה מה שקורה עכשיו מערער עוד יותר את שלוות הנפש שלי. קשה לי כי אני לא יודעת אם לאכול או לא לאכול, ואם אני כבר אוכלת אז מתי לעצור, וקשה לי כי אני חוזרת לעסוק בשאלות האלה מפני שאני לא יכולה לעסוק ביתר השאלות שמטרידות אותי. קשה לי כי הייתי אצל רופא והוא אמר שאם הבדיקות שלי ייראו כפי שנראו מאז פרוץ האנורקסיה (גם אחרי שהחלמתי) ילדים הם לא אופציה כרגע. קשה לי כי אני לא ישנה בלילה, וקשה לי כי אני מדמיינת את אבא שלי מבזבז את כל כספי המשפחה, ואמא שלי מתעלמת מהשאלות העדינות שלי בנושא. קשה לי כי כשאני כן ישנה אני מתעוררת מותשת, וכי בכל בוקר אני כותבת על הפנים שלי 'הכל בסדר' והולכת לעבודה שבה אני כמעט שלא מצליחה לגלות עניין. ובין כל אלה, אני בכלל מרגישה שאין לי זכות להתנהגות חולה, כשמישהו בסביבתי חולה באמת. מתנהלים פה דיונים על "לא חולה מספיק" ועל אשפוזים, ואין לי דבר לתרום להם מפני שהמושגים האלה לא אומרים לי דבר. אבא שלי חמק מאשפוז גם לאחר שתקף רופא (וגם כשהוא צעק עלי שישבור אותי לרסיסים ושיזרוק אותי מהבית, וגם כשהוריד לי את השאלטר של החשמל בחדר, וגם כשקרא לי פרה, וגם כשהייתי מתעוררת בבוקר לקול הצרחות שלו על אמא שלי שהיא פרה מטומטמת, וגם כשהוא הפסיק לדבר איתי ואני בת השמונה הייתי צריכה לבוא אליו לאחר שבוע של שתיקה ולהתנצל על שגרמתי לו לצעוק עלי). כך שאין לי מושג מתי מישהו כן 'חולה מספיק', ואשפוזים מבחינתי הם משהו ששמור לדודי הפסיכוטי והאובדני שלא ראיתי כבר שנים. וגם כשאני קוראת פה בפורום אני מרגישה צורך להתנצל על מה שאני כותבת, כי אני רואה פה את מה שגם סיפרו לי בבית - שאני רגישה מדי ומפונקת, כי לכל-כך הרבה אנשים קרו דברים הרבה יותר גרועים, וגם היו הורים הרבה יותר גרועים, ואין לי שום סיבה אפילו לכתוב את ההודעה הזו כי אני באמת אמורה להיות בסדר גמור. ואני באמת מעמידה פנים שאני בסדר גמור, כי אני לא מרגישה שיש לי זכות להגיד שקשה לי במצב הזה, ואני יודעת שאני לא עומדת להתפרק פה בקרוב כך שאני מרשה לעצמי רק "לשחק" קצת, ולא לאכול רק קצת, ורק לא לישון מספיק ולחיות על קפאין, וזה הכל. אני אפילו לא בטוחה שאני מרשה לעצמי לכתוב הודעות בפורום הפרעות אכילה בערב שבו אני מרגישה כבר חצי שעה שאני עומדת לפרוץ בבכי.
אני לא יודעת למה אני חוזרת לפה כל פעם, ולמה אני כותבת פה. אני יודעת שאני בסדר, הרבה יותר משהיה גורם לי להרגיש שיש לי "זכות" לכתוב פה. ואני יודעת שהכל סביבי לא בסדר ושאין לי שום מקום אחר בעולם שבו מישהו מבין למה זה והפורום הזה קשורים. אבא שלי לא-מאוזן שוב. הוא לוקח תרופות כבר כמה שנים (בודדות, מעט מדי), אבל משהו השתבש לו והוא בהתקף מאניה, למרות שהוא אומר שהוא ממשיך לקחת תרופות. בימים האחרונים אני לא מתעניינת ולא שואלת את אמא שלי כלום, כי כמו שאמרתי לה היום בטלפון, "אני נחושה בדעתי לשמור על מצב רוחי התקין". ודווקא כי הוא לוקח תרופות הפעם, זה כל-כך שונה מבכל הפעמים האחרות. אני מרגישה שאני רוצה לצעוק על מישהו, ולא יודעת על מי. אני מלאת כעס על העולם, על כך שזה קורה לאמא שלי, ולאחים שלי, ולי, וגם לו. זו הפעם הראשונה שאני מרחמת גם עליו בכל הסיפור, כי זו הפעם הראשונה שהוא לוקח תרופות וזה קורה לו. אני מנסה לעזור, ואני למעשה מחזיקה בשיא אישי - הזמן הרב ביותר בו אבא שלי עדיין מדבר איתי כשהוא בהתקף. אבל אני כל-כך כועסת ואני לא יודעת על מי, וקשה לי ואני אפילו לא יודעת למה - אני לא גרה איתם בכלל, ולא חייבת אפילו לבוא לבקר. ואני לא יודעת למה דווקא הפעם אני נזכרת בכל-כך הרבה אירועים מהילדות שלי - כשאפילו לא ידענו, כי לא סיפרו לנו על המחלה שלו כל השנים - דברים שפגעו בי, או ביתר המשפחה, ודברים שאני יודעת לקשר פתאום לכל-כך הרבה נושאים שקשה לי איתם. וקשה לי, אישית. לגמרי בנפרד מיתר בני המשפחה. זה תמיד היה ככה - 'פיצ' הרגישה-יתר-על-המידה, הכבשה השחורה, זו שלא שוכחת דברים, שעושה דרמה, שלא יודעת להבליג, ו'פיצ' שבגיל 16 דפקה לעצמה את החיים והייתה דווקא היא זו שבתום התקף המאניה של אבא נאלצה להתחיל בטיפול פסיכיאטרי. קשה לי כי אני לא 100% בריאה כרגע to begin with, ואני לא מסוגלת להודות עד כמה מה שקורה עכשיו מערער עוד יותר את שלוות הנפש שלי. קשה לי כי אני לא יודעת אם לאכול או לא לאכול, ואם אני כבר אוכלת אז מתי לעצור, וקשה לי כי אני חוזרת לעסוק בשאלות האלה מפני שאני לא יכולה לעסוק ביתר השאלות שמטרידות אותי. קשה לי כי הייתי אצל רופא והוא אמר שאם הבדיקות שלי ייראו כפי שנראו מאז פרוץ האנורקסיה (גם אחרי שהחלמתי) ילדים הם לא אופציה כרגע. קשה לי כי אני לא ישנה בלילה, וקשה לי כי אני מדמיינת את אבא שלי מבזבז את כל כספי המשפחה, ואמא שלי מתעלמת מהשאלות העדינות שלי בנושא. קשה לי כי כשאני כן ישנה אני מתעוררת מותשת, וכי בכל בוקר אני כותבת על הפנים שלי 'הכל בסדר' והולכת לעבודה שבה אני כמעט שלא מצליחה לגלות עניין. ובין כל אלה, אני בכלל מרגישה שאין לי זכות להתנהגות חולה, כשמישהו בסביבתי חולה באמת. מתנהלים פה דיונים על "לא חולה מספיק" ועל אשפוזים, ואין לי דבר לתרום להם מפני שהמושגים האלה לא אומרים לי דבר. אבא שלי חמק מאשפוז גם לאחר שתקף רופא (וגם כשהוא צעק עלי שישבור אותי לרסיסים ושיזרוק אותי מהבית, וגם כשהוריד לי את השאלטר של החשמל בחדר, וגם כשקרא לי פרה, וגם כשהייתי מתעוררת בבוקר לקול הצרחות שלו על אמא שלי שהיא פרה מטומטמת, וגם כשהוא הפסיק לדבר איתי ואני בת השמונה הייתי צריכה לבוא אליו לאחר שבוע של שתיקה ולהתנצל על שגרמתי לו לצעוק עלי). כך שאין לי מושג מתי מישהו כן 'חולה מספיק', ואשפוזים מבחינתי הם משהו ששמור לדודי הפסיכוטי והאובדני שלא ראיתי כבר שנים. וגם כשאני קוראת פה בפורום אני מרגישה צורך להתנצל על מה שאני כותבת, כי אני רואה פה את מה שגם סיפרו לי בבית - שאני רגישה מדי ומפונקת, כי לכל-כך הרבה אנשים קרו דברים הרבה יותר גרועים, וגם היו הורים הרבה יותר גרועים, ואין לי שום סיבה אפילו לכתוב את ההודעה הזו כי אני באמת אמורה להיות בסדר גמור. ואני באמת מעמידה פנים שאני בסדר גמור, כי אני לא מרגישה שיש לי זכות להגיד שקשה לי במצב הזה, ואני יודעת שאני לא עומדת להתפרק פה בקרוב כך שאני מרשה לעצמי רק "לשחק" קצת, ולא לאכול רק קצת, ורק לא לישון מספיק ולחיות על קפאין, וזה הכל. אני אפילו לא בטוחה שאני מרשה לעצמי לכתוב הודעות בפורום הפרעות אכילה בערב שבו אני מרגישה כבר חצי שעה שאני עומדת לפרוץ בבכי.
