ט. כי אני מתפרקת.

TorrentN

New member
ט. כי אני מתפרקת.

מה קורה לך, תגידי?
אה?
מה כבר ביקשו ממך?
לאכול?
תראי איך זה מוציא אותך מאיפוס.

בטח שזה יוציא אותי מאיפוס.
כי זה כל מה שנלחמתי בשבילו.
זה כל מה שהתאמצתי להשיג.
כי זה מה שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
כי זה מה שאני רוצה.
זה מה שיביא אותי לאן שאני רוצה.

כי זה בטח לא עושה לי רע כמו לאכול.

אבל אחלה, תעשי מה שרוצים ממך.
תהרסי את עצמך..
לאט אבל בטוח.
תנציחי את התסכול הזה,
ואת הכעס והעצבים והמתח,
תמשיכי לא להצליח לעשות כלום.
אחלה.

העיקר שתעשי מה שהם רוצים.

תתפרקי, תתרסקי,
תשנאי, תשברי, תהרסי,
רק אל תאכזבי.
העיקר שלא תאכזבי.

מותש, ובודד.
זה המצב כרגע.
 

תמרה45

New member
מציעה

נסי לשנות את סגנון הכתיבה פנימה לא החוצה,
לדוג':
"תתפרקי, תתרסקי,
תשנאי, תשברי, תהרסי"
ל:
אני מתפרקת, אני מתרסקת, אני שונאת, אני שוברת, אני הורסת-
רק כדי שלא אאכזב,
העיקר שלא אאכזב"
או:
"מתפרקת אני, מתרסקת, שונאת, שוברת,
רק כדי שלא אאכזב" וכו'.
למה?
1. בגלל שקודם כל זה הרבה יותר חומל ורך, פחות חד.
בגלל שיש המון כוח במילה, ואת הרי משתמשת בה, אז נסי שתשרת גם אותך,
בסדר להוציא, אבל טוב להוציא שישחרר אותך ולא ינעץ אותך יותר חלילה,
2. וגם כי לפחות במילה הכתובה שלך את לא רוצה להפנות את המילים לעבר הכח המרצה
אלא לעבר הכח שלך, הבונה, את כותבת לך, למענך.

....איתך
תמרה
 

lovelycupcake

New member
מסכימה

המילים שאת אומרת משפיעות חזק עלייך ועל הכח שאת נותנת לעצמך כדי להמשיך.
לא תמיד קל להיות סלחנית עם עצמך, במיוחד עם המחלה הזו.
זה לא קל, אבל יש בי את האמונה שיש לך כוחות להמשיך ולטפל בעצמך, לתת לאחרים לעזור לך בזה.
ויש לך אותנו לתת לך גב וכתף
 

TorrentN

New member
אני לא יכולה לכתוב בגוף ראשון.

אני לא מוכנה להיות הדבר הזה שאני עכשיו.
אני לא מוכנה להיות כ"כ מתוסכלת, כ"כ אמוציונאלית, כ"כ לא יציבה, כ"כ מפורקת.
כ"כ כישלון.

זאת לא שאני.
זאת לא מי דשאני רוצה להיות, וגם לא מי שאני מוכנה להיות.
 


רק להגיד שקראתי, ואת לא לבד.
אנחנו כאן איתך יכולות לשמוע ולתמוך בך.

זה מוציא מאיפוס כי זו הדרך היחידה בה את יודעת, כרגע, להתמודד עם כאב תסכול וכו׳
את תלמדי דרכים אחרות, לא פוגעניות.
אל תרוצי יותר מדי מהר, תאפשרי לעצמך את הזמן הזה, הוא חשוב.
 

TorrentN

New member
תודה.

אני לא יכולה לשתק את החיים שלי יותר ממה שהם כבר משותקים בכלל הטיפול המעצבן הזה.
לא יכולה.
הפסיקו לי את השירות, יופי,
אבל לפחות שאת הפסיכומטרי אוכל לעשות כמו שצריך.
אבל גם זה לא קורה.

אז אני מנסה להתאזר בסבלנות, אבל היא נגמרה כבר.
 
מה זה הדבר

שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך-
הרזון? הרעב? השליטה העצמית?

כל מי שהייתה שם יודעת שיש בזה משהו שעוזר להרגיש טוב.
אולי מדויק יותר להגיד- משהו שמקל. שגורם להרגיש פחות רע.
משהו שגורם לך לחשוב פחות על החיים שלך ועל מה שכואב לך בהם,
גורם לך להרגיש יותר נסבל, מגן עלייך מכל מיני זכרונות ומחשבות.

אבל כולנו גם יודעות כמה קשה ומטריד לחיות בתוך החולי הזה,
כמה תסכול וייאוש יש שם,
כמה את כלואה בתוך המעגל הזה של רעב וצום ושקילות ומדידות.
את מרגישה גם את זה?
 

TorrentN

New member
אני מרגישה את המעגל,

אבל אני נמצאת בו.
וזה לא הולך להשתנות. לא בזמן הקרוב.
(את הכפירות שיש בי באפשרות לטיפול אשאיר מודחקות בינתיים.)

אז כן, לעזאזל, כן.
זה מה שגורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
ואין לי שום דבר מזה. שום כלום.
רק הפסיכומטרי לקבל ממנו איזושהי תחושת הצלחה,
אבל אני לא מצליחה להתרכז בזה. וגם משם מגיעים כשלונות על ימין ועל שמאל.
 

TorrentN

New member
זה רק הולך ומידרדר. (ט)

אין לי כוח.
אני לא רוצה לקום בבקרים כבר.
אבל אני גם לא רוצה להיות ערב בלילות,
"השדים באים בלילה" כבר אמר אביב גפן,
וצדק.

אני רוצה לישון. כל הזמן.
אבל לא יכולה.
אתמול לא יכולתי יותר והלכתי לישון בצהריים לשעה,
וזה עלה לי בארבע שעות של נסיונות הירדמות כושלים.

אני לא יודעת מה לעשות.
אני שונאת את עצמי כ"כ. ונגעלת מעצמי.
ופשוט בא לי לקלף את מי שאני עכשיו ולהוציא מבפנים את מי שהייתי קודם.
לפני זה.
אולי לפני הכל.
זה משקלים שהבטחתי לעצמי שלא אחזור אליהם.
אז הבטחתי. כאילו זה מעניין מישהו.

אני מתחילה שוב להרגיש את הרצון לעגל..
לא רוצה לעמוד בתפריט כבר.
כל בוקר מחדש.
וזה לא שיש דד ליין ואני יכולה להגיד לעצמי "תחזיקי עד אז."
זה עד הנצח עכשיו. זה לא הולך להיגמר.

ואמא שמנסה להבין ודורכת בלי כוונה על כל הנקודות הכואבות.
אחרי שאתמול היא שאלה והתחלתי להתפרק קצת,
עכשיו היא בודקת כל הזמן.
אני לא רוצה שהיא תבדוק.
נמאס לי מאנשים כאילו מבינים שלא מבינים כלום.
נמאס לי מהכל. הכל הכל.

ומחר טיפול. ופגישה עם הדיאטנית.
ושקילה.
ומה אני הולכת להגיד להם?
הם חייבים להוריד לי את התפריט הזה. חייבים.
הם לא יכולים להאביס אותי ככה.
והאשפוז יום?
יהיה מקום?
ואיך אמא תגיב על זה אם זה יהיה בוודאות?

גדול עליי, כל זה.
נגמרתי.
 
למעלה