ט"ו באב - ספור../images/Emo23.gif
מניח את שפורפרת הטלפון ומתחיל להתכונן. הבטחתי לך ערב מיוחד במינו, הרי לא כול יום הוא ערב ט"ו באב. "זה יהיה בבית?" שאלת ואני נמנעתי מלהגיב. "הפתעה זאת הפתעה". דפיקה עדינה בדלת. תמיד היה לך את העניין הזה, החשש לפני שנפגשנו, אותה דפיקה מהוססת ומוכרת שאהבתי כ"כ לשמוע. פעם בשנה, רק פעם בשנה ותמיד אני זוכר אותך, מהוססת, נפחדת. חושך בדירה ואני ניגש אל הדלת, פותח אותה לאט נותן לאור חדר המדרגות לחשוף את פניי, טפח אחרי טפח. סוקר אותך עומדת שם, שמלה שחורה שיער אסוף, איפור עדין שכל כך הולם אותך. "ברוכה הבאה", שנה עברה ותמיד אותה ברכה. מושיט לך יד, נותן לחושך לבלוע אותך ומצמיד אותך בעדינות אל הקיר, "התגעגעתי, כל כך התגעגעתי". את מחבקת אותי, נמוכה ממני בראש, נצמדת, נתמכת. את מלטפת את פניי לראות אם משהו השתנה, מעבירה יד לאורך גופי לראות אם רזיתי, השמנתי, ממש בולעת אותי. את, את הקטנה בולעת אותי בחיבוק, באותו מגע שמעביר בי אש, מצמרר אותי, מכאיב לי ועושה אותי מאושר בו זמנית. "מה הכנת לי השנה?" את שואלת וגוון מוזר של תשוקה מסתנן לתוך קולך. "השקעת?" את שואלת בהתחנפות מלקקת לפתע את שפתיי, נושקת להן בחושניות. מרגיש את השפתיים שלך על שלי ומחזיר לך באותו מטבע. נשיקה חושנית, לשון שנצמדת אל לשון והצמדה עזה יותר, תובענית אל הקיר. "את תראי. הייתה שנה שלא השקעתי?" לוחש לך באוזן בעוד ידי אוחזת לך בחוזקה בשד "תמיד משקיע". מסובב אותך ושולף צעיף שחור מכסא סמוך, קושר אותו מסביב עינייך. מנסה להתאפק אבל לא מצליח, מנשק אותך עשרות נשיקות קטנות בעורף טועם בשפתיי את שרציתי להרגיש מאז הפעם האחרונה. מצליח לסחוט ממך אנחה קטנה שגורמת לי להיות כ"כ מאושר. רק לשמוע אותך, לגעת בך, לאהוב אותך. לוקח אותך בידי, אני יודע שאת בוטחת בי. מוביל אותך החוצה אל חדר המדרגות ומשם למעלית. "ומה אם יראו אותנו?" את חוששת, ואני מתחיל להעביר ליטוף לאורך ירכייך "אז יראו, מזה את חוששת?" , אצבעותיי פוגשות את החיבור עם תחתונייך. הנשימה שלך נעצרת יחד עם המעלית. יוצאים לאוויר הרחוב, ירח מלא של ט"ו באב מקדם את פנינו בעוד אני מוביל אותך יד ביד אל הרכב. פותח לך את הדלת ואת מתיישבת בזהירות, ”with or with out you” שלנו מתנגן לו ואת רוכנת לעברי ומנשקת את לחיי, לוחשת לי לתוך האוזן את מילות השיר. הידיים שלנו נוגעות ולא נוגעות במהלך הנסיעה. הלב שר לו, דופק בקצב מואץ, נותן ביטוי למה שאני מרגיש בפנים. הראש עובד שעות נוספות, חושב על מה שעומד לקרות עוד דקות ספורות. האיבר מתרומם, מזדקף לו כשידך מלטפת באזור. "תתאפקי" אני אומר לך ומיד מעביר את היד שלי לאורך צווארך, גולש אל שדייך, מועך אותם בעדינות ומרפה. "תמיד היית כזה...כזה...טיזר" את מסננת מבין שפתייך בחצי חיוך, "אבל זה מה שאני אוהבת בך" את ישר ממשיכה ואני לא עונה אלא רק ממשיך לגלוש עד לברכיך, חורץ ציפורניים ושורט את הרגל החשופה. התנועה מסביב מתמעטת ואני יורד מהכביש אל שביל עפר עד שאני עוצר סופית. רואה מעבר לשמשת הרכב את הגלים המתנפצים אל החוף ויודע שעוד שנייה גם את תוכלי להריח ולשמוע את זה. פותח את הדלת ואת ישר "מממ ים, הריח, הקול, הרוח, הבאת אותי לים". מחזיק בך מאחור ומתיר את הצעיף מענייך, "תני לי את היד שלך" אני אומר ומתחיל לצעוד איתך לכיוון הים מחזיק תיק בידי השנייה. החוף ריק והירח מאיר כאילו יום מסביב, משתקף על גלי הים שנשברים בקצב קבוע. קו החול מתקרב ואני עוצר וחולץ לך את הנעליים משאיר אותך יחפה ואז חולץ את שלי . החול עדיין חם מהיום שחלף ואנחנו צועדים לכיוון המים, מרגישים אותו, שוקעים בו מעט.
מניח את שפורפרת הטלפון ומתחיל להתכונן. הבטחתי לך ערב מיוחד במינו, הרי לא כול יום הוא ערב ט"ו באב. "זה יהיה בבית?" שאלת ואני נמנעתי מלהגיב. "הפתעה זאת הפתעה". דפיקה עדינה בדלת. תמיד היה לך את העניין הזה, החשש לפני שנפגשנו, אותה דפיקה מהוססת ומוכרת שאהבתי כ"כ לשמוע. פעם בשנה, רק פעם בשנה ותמיד אני זוכר אותך, מהוססת, נפחדת. חושך בדירה ואני ניגש אל הדלת, פותח אותה לאט נותן לאור חדר המדרגות לחשוף את פניי, טפח אחרי טפח. סוקר אותך עומדת שם, שמלה שחורה שיער אסוף, איפור עדין שכל כך הולם אותך. "ברוכה הבאה", שנה עברה ותמיד אותה ברכה. מושיט לך יד, נותן לחושך לבלוע אותך ומצמיד אותך בעדינות אל הקיר, "התגעגעתי, כל כך התגעגעתי". את מחבקת אותי, נמוכה ממני בראש, נצמדת, נתמכת. את מלטפת את פניי לראות אם משהו השתנה, מעבירה יד לאורך גופי לראות אם רזיתי, השמנתי, ממש בולעת אותי. את, את הקטנה בולעת אותי בחיבוק, באותו מגע שמעביר בי אש, מצמרר אותי, מכאיב לי ועושה אותי מאושר בו זמנית. "מה הכנת לי השנה?" את שואלת וגוון מוזר של תשוקה מסתנן לתוך קולך. "השקעת?" את שואלת בהתחנפות מלקקת לפתע את שפתיי, נושקת להן בחושניות. מרגיש את השפתיים שלך על שלי ומחזיר לך באותו מטבע. נשיקה חושנית, לשון שנצמדת אל לשון והצמדה עזה יותר, תובענית אל הקיר. "את תראי. הייתה שנה שלא השקעתי?" לוחש לך באוזן בעוד ידי אוחזת לך בחוזקה בשד "תמיד משקיע". מסובב אותך ושולף צעיף שחור מכסא סמוך, קושר אותו מסביב עינייך. מנסה להתאפק אבל לא מצליח, מנשק אותך עשרות נשיקות קטנות בעורף טועם בשפתיי את שרציתי להרגיש מאז הפעם האחרונה. מצליח לסחוט ממך אנחה קטנה שגורמת לי להיות כ"כ מאושר. רק לשמוע אותך, לגעת בך, לאהוב אותך. לוקח אותך בידי, אני יודע שאת בוטחת בי. מוביל אותך החוצה אל חדר המדרגות ומשם למעלית. "ומה אם יראו אותנו?" את חוששת, ואני מתחיל להעביר ליטוף לאורך ירכייך "אז יראו, מזה את חוששת?" , אצבעותיי פוגשות את החיבור עם תחתונייך. הנשימה שלך נעצרת יחד עם המעלית. יוצאים לאוויר הרחוב, ירח מלא של ט"ו באב מקדם את פנינו בעוד אני מוביל אותך יד ביד אל הרכב. פותח לך את הדלת ואת מתיישבת בזהירות, ”with or with out you” שלנו מתנגן לו ואת רוכנת לעברי ומנשקת את לחיי, לוחשת לי לתוך האוזן את מילות השיר. הידיים שלנו נוגעות ולא נוגעות במהלך הנסיעה. הלב שר לו, דופק בקצב מואץ, נותן ביטוי למה שאני מרגיש בפנים. הראש עובד שעות נוספות, חושב על מה שעומד לקרות עוד דקות ספורות. האיבר מתרומם, מזדקף לו כשידך מלטפת באזור. "תתאפקי" אני אומר לך ומיד מעביר את היד שלי לאורך צווארך, גולש אל שדייך, מועך אותם בעדינות ומרפה. "תמיד היית כזה...כזה...טיזר" את מסננת מבין שפתייך בחצי חיוך, "אבל זה מה שאני אוהבת בך" את ישר ממשיכה ואני לא עונה אלא רק ממשיך לגלוש עד לברכיך, חורץ ציפורניים ושורט את הרגל החשופה. התנועה מסביב מתמעטת ואני יורד מהכביש אל שביל עפר עד שאני עוצר סופית. רואה מעבר לשמשת הרכב את הגלים המתנפצים אל החוף ויודע שעוד שנייה גם את תוכלי להריח ולשמוע את זה. פותח את הדלת ואת ישר "מממ ים, הריח, הקול, הרוח, הבאת אותי לים". מחזיק בך מאחור ומתיר את הצעיף מענייך, "תני לי את היד שלך" אני אומר ומתחיל לצעוד איתך לכיוון הים מחזיק תיק בידי השנייה. החוף ריק והירח מאיר כאילו יום מסביב, משתקף על גלי הים שנשברים בקצב קבוע. קו החול מתקרב ואני עוצר וחולץ לך את הנעליים משאיר אותך יחפה ואז חולץ את שלי . החול עדיין חם מהיום שחלף ואנחנו צועדים לכיוון המים, מרגישים אותו, שוקעים בו מעט.