(ט)אני

[סילבי זאן]

(ט)אני

לא יכולה יותר. זה נגמר מתישהו? כבר שנה וחצי בהפרעה בולמוסית (לא מקיאה). כל פעם יש שיפור ואז ריגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה ואז שיפור ואז רגרסיה אעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע זה לא יגמר לעולם

ואני רוצה לשיר ולרקוד ולהנות ולחיות. וללבוש את הבגדים שכבר שנה וחצי לא עולים. ואז ללכת לרקוד במסיבות ולשיר ולהנות ולקפוץ ולהשתולל כמו פעם. ולהפסיק להכאיב לעצמי ב"פיצוץ" של הבטן באוכל. בשעות של סבל אח"כ. עכשיו אין לי בגדים כי שום דבר לא עולה עליי. לא הייתי רזה מעולם, אבל מעולם לא הייתי במשקל גבוה כמו זה. לא מחפשת להיות שלד, לא מחפשת להיות בר רפאלי. רק מחפשת להיות המידה הקודמת שלי, הכל כך ממוצעת ורגילה. אוף. מחפשת תמיכה אבל אין מי שיתמוך. מרגישה שאף אחת לא עוברת מה שאני עוברת. מי שכן יש לה הפרעה עם בולמוסים מקיאה ואז אין לי מכנה משותף איתה. לא יכולה יותר. בא לי שהמטפלת שלי תחזור כבר מחו"ל