FashionKitty
New member
טריגר
יש מקומות שאת לא חושבת שתחזרי אליהם.
בהתחלה, את מפסיקה לכתוב בפורום שהיווה אוזן קשבת, שספג עלבונות, טריגרים, רצונות למות.... וגם המקום שזכה לראות אותך מתחילה להתעורר לחיים. מתחילה להבין שזה הכל בידיים שלך.
בסוף, לאט לאט את מתחילה לחיות ואת מבינה שאת לא יכולה להיות בפורום יותר. בעצם, שאין לך מה לכתוב פה יותר. וזה קורה. תאמינו לי. אחרי שנים של שריצה פה, אנונימית ולא אנונימית, בסוף עוזבים הלאה.
ואחרי מספיק שנים זה אפילו לא נתפס שאת תחזרי למקום כזה.
כי הדבר המאכל הזה - ההפרעת אכילה הזו, היא כבר לא באמת חלק פעיל בחיים שלך. כן. נכון. היא שם. היא לא עוזבת לעולם, ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. היא שם, כי היא מתגנבת שוב. ואנשים שהחלימו, יש להם את הכלים לדחוק אותה בחזרה לפינה ההזוייה אליה היא שייכת. ואתן מוצאות שאתן הרבה יותר חזקות מרוב הנשים והאנשים באוכלוסייה. אתן הרבה יותר מאושרות מהן. אתן מעריכות כל דקה, ואיזשהו משהו קורה לכן. וזה נהדר. אז נכון שמדי פעם צריך להגיד למחלה לשבת בשקט. אבל אתם לא חיות במצב ביניים. וזה היופי שבהחלמה מהפרעת אכילה. שלומדים איך להפוך מאדם פסימי לאדם אופימי לכאורה. (וחבל שהמנהלות הישנות לא פה כדי להעיד מה זה שזה בא ממני...
).
והנה, שוב, היא התגנבה. בולמוס אכילה לא קטן (אך בהחלט רחוק מאוד מימי הבולמוסים שלי), בגיל 29, כשאת מסיימת כבר תואר שני. את אדם מקצועי. בוגר. את מייעצת לנשים אחרות איך לשנות את החיים שלהן וזוכה לראות אותן מתעוררות באהבה כלפי הגוף הנשי היפה שלהם, בכל מידה. אבל השכמת בוקר אכזרית. ואת במיון, כמעט מתה.
השתחררתי מהאישפוז, אחרי כמה ימים, שכללו חדר הלם בחדר מיון עם השגחה של אחות ורופא במשך שעתיים רצופות. רק עכשיו מתחיל ליפול לי האסימון שכמעט מתתי. אבל אני בדיכאון עצום מהסיפור הזה. אני שבורה נפשית, שבורה כלכלית, שבורה פיזית. הפרעת האכילה פתאום הופכת לשולית בשלל המחלות שנמצאות על השולחן הרפואי שלי, אבל אני מספיק חכמה כדי לדעת שזה לא אומר שאני אתעלם ממנה. כי נכון שזה ממש, אבל ממש לא בסדר גודל כמו מה שהיה. ונכון שאני לא באמת "חולה מחדש", אבל משהו שם דורש קצת יותר השגחה וקצת יותר זעקות ממני של "שבי בשקט" כלפי המחלה המעצבנת הזו.
יש מקומות שאת לא חושבת שתחזרי אליהם.
בהתחלה, את מפסיקה לכתוב בפורום שהיווה אוזן קשבת, שספג עלבונות, טריגרים, רצונות למות.... וגם המקום שזכה לראות אותך מתחילה להתעורר לחיים. מתחילה להבין שזה הכל בידיים שלך.
בסוף, לאט לאט את מתחילה לחיות ואת מבינה שאת לא יכולה להיות בפורום יותר. בעצם, שאין לך מה לכתוב פה יותר. וזה קורה. תאמינו לי. אחרי שנים של שריצה פה, אנונימית ולא אנונימית, בסוף עוזבים הלאה.
ואחרי מספיק שנים זה אפילו לא נתפס שאת תחזרי למקום כזה.
כי הדבר המאכל הזה - ההפרעת אכילה הזו, היא כבר לא באמת חלק פעיל בחיים שלך. כן. נכון. היא שם. היא לא עוזבת לעולם, ואף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת. היא שם, כי היא מתגנבת שוב. ואנשים שהחלימו, יש להם את הכלים לדחוק אותה בחזרה לפינה ההזוייה אליה היא שייכת. ואתן מוצאות שאתן הרבה יותר חזקות מרוב הנשים והאנשים באוכלוסייה. אתן הרבה יותר מאושרות מהן. אתן מעריכות כל דקה, ואיזשהו משהו קורה לכן. וזה נהדר. אז נכון שמדי פעם צריך להגיד למחלה לשבת בשקט. אבל אתם לא חיות במצב ביניים. וזה היופי שבהחלמה מהפרעת אכילה. שלומדים איך להפוך מאדם פסימי לאדם אופימי לכאורה. (וחבל שהמנהלות הישנות לא פה כדי להעיד מה זה שזה בא ממני...
והנה, שוב, היא התגנבה. בולמוס אכילה לא קטן (אך בהחלט רחוק מאוד מימי הבולמוסים שלי), בגיל 29, כשאת מסיימת כבר תואר שני. את אדם מקצועי. בוגר. את מייעצת לנשים אחרות איך לשנות את החיים שלהן וזוכה לראות אותן מתעוררות באהבה כלפי הגוף הנשי היפה שלהם, בכל מידה. אבל השכמת בוקר אכזרית. ואת במיון, כמעט מתה.
השתחררתי מהאישפוז, אחרי כמה ימים, שכללו חדר הלם בחדר מיון עם השגחה של אחות ורופא במשך שעתיים רצופות. רק עכשיו מתחיל ליפול לי האסימון שכמעט מתתי. אבל אני בדיכאון עצום מהסיפור הזה. אני שבורה נפשית, שבורה כלכלית, שבורה פיזית. הפרעת האכילה פתאום הופכת לשולית בשלל המחלות שנמצאות על השולחן הרפואי שלי, אבל אני מספיק חכמה כדי לדעת שזה לא אומר שאני אתעלם ממנה. כי נכון שזה ממש, אבל ממש לא בסדר גודל כמו מה שהיה. ונכון שאני לא באמת "חולה מחדש", אבל משהו שם דורש קצת יותר השגחה וקצת יותר זעקות ממני של "שבי בשקט" כלפי המחלה המעצבנת הזו.
