טריגר
להרגיש שיאוש גדול עולה פתאום ומתחיל להצטבר,
צורך דחוף ביותר לבכות, בחילה וחוסר תיאבון
שנפתרים בדרך כלל ברגע שמגישים לי ארוחה נורמאלית
או במקרה הטוב כשאני קולטת ששוב לא אכלתי כמה שעות רצוף וכן מצליחה להתקין לעצמי ארוחה נורמאלית בלי לוותר על זה.
עוד כמה דקות אאסוף את עצמי ואחמם את הארוחה שקניתי מקודם במעוד מועד, במיוחד לקראת הרגע הזה.
[ברגע של הארה לפני ליל הסדר אליו השנה אני לא הולכת]
במקום להרגיש חופש-
להרגיש מוגבלות ונכות לעומת כל שאר העולם
להצטרך בכל הכוח דווקא לא להזדהות עם הרגשות האלו כי הם מלכודת אצבעות סינית.
להיות חלשה ולהרגיש ככה
להרגיש הקלה מטורפת אחרי כמה ביסים ולהבין, שוב, כמה זה פשוט, בעצם
וכמה אני בנאדם מן השורה שכל מה שהוא צריך זה לאכול כמו שצריך כדי להיות נורמאלי
לחייך ולהבטיח לעצמי לא לשכוח לפעם הבאה.
חבר שלי טס לחול להרבה זמן וקשה לי עם שינויים. קשה לי לשמור על הקונסטרוקציה הבריאה יחסית
שקיימת בחיים שלי כשהוא כאן.
הוא מתפקד. עובד, אוכל, מנקה, מבשל, נהנה מהחיים.
כשהוא שם יותר קל לי לזכור שזה מה שעושים בחיים האלו כדי לשרוד אותם.
כשהוא לא שם אני מרגישה כאילו משהו נשלף פתאום מהעבר וחוזר.
בדידות מאוד גדולה, בעיקר התבודדות.
זה צירוף מקרים של חופש, זמן פנוי והידיעה שאני ככה רק כי זה באמת ממש ממש זמני-
אני יודעת שזה מה שמאפשר לי ללכת עוד הפעם לגעת בקצה שלי אפילו לא לגעת בו, סתם להסתכל עליו קצת.
אם הייתי לבד באמת עכשיו הייתי נאבקת לא ליפול עם כל הכלים שיש לי.
אני מרשה לעצמי, בקטנה. אני לא נהנית מזה..
ותיכף אני באמת הולכת לאכול את מה שבאמת קניתי מראש וכל הכבוד לי
כן, אני בריאה, אני לא רוצה אפילו לרדת במשקל. אני כן רוצה להמשיך באמת רק להתקדם.
אני כן מתקדמת. ולא מושך אותי כבר לחזור למקומות חולילם וחלשים
ואפילו כשיש רצון כן ועמוק לצאת מזה, זה קשה.
אפילו כשאני במקום שבאמת לא מעניין אותי להיות אנורקטית, זה רודף אותי
אפילו כשאני כבר כן רוצה להצליח ולא לפחד מהצלחה, אני מתמודדת עם החרדות האלו למרות שכבר התרחקתי מהן כל כך.
חג שמח..
מקווה שארוחת החג שלכם עוברת יותר טוב משלי...
להרגיש שיאוש גדול עולה פתאום ומתחיל להצטבר,
צורך דחוף ביותר לבכות, בחילה וחוסר תיאבון
שנפתרים בדרך כלל ברגע שמגישים לי ארוחה נורמאלית
או במקרה הטוב כשאני קולטת ששוב לא אכלתי כמה שעות רצוף וכן מצליחה להתקין לעצמי ארוחה נורמאלית בלי לוותר על זה.
עוד כמה דקות אאסוף את עצמי ואחמם את הארוחה שקניתי מקודם במעוד מועד, במיוחד לקראת הרגע הזה.
[ברגע של הארה לפני ליל הסדר אליו השנה אני לא הולכת]
במקום להרגיש חופש-
להרגיש מוגבלות ונכות לעומת כל שאר העולם
להצטרך בכל הכוח דווקא לא להזדהות עם הרגשות האלו כי הם מלכודת אצבעות סינית.
להיות חלשה ולהרגיש ככה
להרגיש הקלה מטורפת אחרי כמה ביסים ולהבין, שוב, כמה זה פשוט, בעצם
וכמה אני בנאדם מן השורה שכל מה שהוא צריך זה לאכול כמו שצריך כדי להיות נורמאלי
לחייך ולהבטיח לעצמי לא לשכוח לפעם הבאה.
חבר שלי טס לחול להרבה זמן וקשה לי עם שינויים. קשה לי לשמור על הקונסטרוקציה הבריאה יחסית
שקיימת בחיים שלי כשהוא כאן.
הוא מתפקד. עובד, אוכל, מנקה, מבשל, נהנה מהחיים.
כשהוא שם יותר קל לי לזכור שזה מה שעושים בחיים האלו כדי לשרוד אותם.
כשהוא לא שם אני מרגישה כאילו משהו נשלף פתאום מהעבר וחוזר.
בדידות מאוד גדולה, בעיקר התבודדות.
זה צירוף מקרים של חופש, זמן פנוי והידיעה שאני ככה רק כי זה באמת ממש ממש זמני-
אני יודעת שזה מה שמאפשר לי ללכת עוד הפעם לגעת בקצה שלי אפילו לא לגעת בו, סתם להסתכל עליו קצת.
אם הייתי לבד באמת עכשיו הייתי נאבקת לא ליפול עם כל הכלים שיש לי.
אני מרשה לעצמי, בקטנה. אני לא נהנית מזה..
ותיכף אני באמת הולכת לאכול את מה שבאמת קניתי מראש וכל הכבוד לי
כן, אני בריאה, אני לא רוצה אפילו לרדת במשקל. אני כן רוצה להמשיך באמת רק להתקדם.
אני כן מתקדמת. ולא מושך אותי כבר לחזור למקומות חולילם וחלשים
ואפילו כשיש רצון כן ועמוק לצאת מזה, זה קשה.
אפילו כשאני במקום שבאמת לא מעניין אותי להיות אנורקטית, זה רודף אותי
אפילו כשאני כבר כן רוצה להצליח ולא לפחד מהצלחה, אני מתמודדת עם החרדות האלו למרות שכבר התרחקתי מהן כל כך.
חג שמח..
מקווה שארוחת החג שלכם עוברת יותר טוב משלי...
