טריגר.

Valfoor

New member
טריגר.

עשיתי את זה שוב.

אני שוב חולה. ואני יכולה להכחיש כמה שארצה. אני רוצה לטשטש, למזער, להקטין, להפוך לדמוי-אדם וכמה שפחות אמיתית, כי אני לא יכולה לשאת את הכאב שבבדידות, שבניכור, שבחיים האלה, לגמרי לבד, אחריי שהלכתם ממני ואני יודעת שאתם אף פעם לא תחזרו ואני רוצה אתכם בחזרה, אני רוצה את ההורים והאחים שלי ואת כל האנשים שאי פעם פגשתי בחיי ומערכות היחסים שלנו בכלל לא למדו ללכת ואני, אני מעולם לא למדתי ללכת, לבד.

אז אני שוב חולה. אני חייבת, אני חייבת את זה לעצמי, למנן את הכאב הקטן שאני מזריקה לעצמי במנות קצובות, יום-יום וזה לא משנה בכלל שאני כבר לא ישנה שוב יותר, השיער היפה שלי נושר ורוב הזמן אני נוכחת-נפקדת.

וכן, אם תהיתן, אני בטיפול.
 

levshavur

New member
עצוב...

וולפור שלום,
קודם כול ברוכה הבאה לפורום, ואני מקווה שכאן לא תרגישי כול כך לבד!

אני קוראת מבין השורות של מה שכתבת המון עצב...והמון בדידות, וכמיהה למשפחה אמתית....
לי באופן פיזי יש משפחה, אבל רגשית זה כאילו אין. הצגה גדולה של משפחה נורמטיבית...
אז אני יכולה להבין את המקום המאוד כואב שבו את נמצאת.
האם את יכולה לזהות מה גרם למשבר הנוכחי?
זה שאת בטיפול זה לא בהכרח אומר שהנפש שלך נפתחת לטיפול הזה...
ישנו ה'קול' החולה שמנסה להתנגד לטיפול, לחבל בו ולהרוס אותו...זו בדיוק כול המלחמה להחלמה, לא להקשיב ל'קול' הזה...
אני חושבת שגם אם לא הלך לך בקשרים בחיים (אולי בגלל הקושי עם המשפחה? לא הבנתי האם אין לך משפחה באופן פיזי או ברמה הרגשית?)
אני יכולה להבין ש'קל' יותר להתמודד עם ההתעסקות באכילה/חוסר אכילה מאשר להתמודד עם רגשות קשים - אבל במוקדם או במאוחר, אם את אכן רוצה לצאת מהמחלה הזו- תצטרכי להתמודד אתם...זו הרבה ג'יפה, אבל המאמץ שווה.
אני סבלתי נורא בכול התהליך הזה של ה'ניקוי' של כול הכאב הזה החוצה, אבל אחר כך הרגשתי הקלה עצומה.
זה מפחיד לגעת ברגשות, אבל הפחד הוא חזק וקשה מהרגשות עצמם...ברגע שתתגברי על הפחד, ברגע שתהיי מוכנה להתמודד, יהיה לך יותר קל, ותהיי כבר בחצי הדרך החוצה מהמחלה...
את מוזמנת להישאר כאן אתנו ולהמשיך לשתף,
לבשה.
 
למעלה