דווקא ישנתי, הפעם.
כמה שאני כועסת על עצמי. אני יודעת שאסור לי להיות שם. שזה מוביל לרגרסיה רצינית. אבל ההגיון... הוא פשוט בורח לי ואני מתמלאת במשהו אחר.
אני עדיין כאן. שורפות לי הרגליים. אני לא יודעת איך מסתובבים בחום ובלחות הישראליים עם שרוולים ומכנסיים ארוכים. ואני לא סובלת את העובדה שאין כאן אהבה. ושאני לעולם לא אפסיק לחפש אותה, ככל הנראה.
ואמרו לי שאני יכולה להתפנות מהסאבלט, כבר בספטמבר, אבל אני לא יכולה לחפש אחד כרגע. אני במיטה ואני לא רוצה באמת לזוז. כי הכל יחזור על עצמו, הכל תמיד חוזר על עצמו.
דפוסים, דפוסים. אי אפשר לשבור. אני מנתצת את עצמי, אני מנתצת את כל מי שבא איתי במגע. ואני מבועתת וכן, זה מרפה ידיים. לחלוטין.
אם לא היום, אז מחר. אני אקום ואלבש שכבות ואהיה עצובה קצת יותר מידי. בחיי שכרגע זה מרגיש כאילו שזה מגיע לי. הבאתי את זה על עצמי. ולא איכפת לי שיש לי "הפרעת אישיות" או "ננו-קקטוס" לצורך העניין, אני אף פעם לא לומדת.
(תודה על זה שאיכפת לך)
