Lovely locks
New member
טריגר.
אז עברתי לגור לבד. וירדתי קצת. ואני חושבת, למה לא עוד קצת, למה לא? שאעלם עוד קצת, שאעלם. לא בשביל לרזות, סתם, כדי להצטמצם.
וכבר שנים שלא היו לי מחשבות חולות, לא כאלו. ולפעמים אני תופסת את עצמי ומכריחה את עצמי לאכול, כי אמרתי לעצמי שלשם אסור לי לחזור.
אבל בינתיים אני מתקיימת בעיקר על בירות, סיגריות וכדורי הרגעה והמיטה הזוגית, כמה שהיא ריקה. וכמה שאני לבד.
ומפחיד אותי להיות "מתפקדת". לתחזק בית, לשלם חשבונות. רוצים אותי למשרה די תובענית, אני אוכלת סרטים על איך שהם יגלו עליי, על איך שאני לא באמת מסוגלת.
ויש לי את העו"סית עם הלב הכי גדול בעולם, אבל היא לא יכולה להחליט במקומי והיא לא יכולה למנוע ממני לצרוך את האלכוהול ואת כדורי ההרגעה.
זה גדול עליי, להתנהג ככה.
הבור הזה, שתובע שיבוא מישהו ויחבק ואולי יכיר אותי, אולי לא יכיר אותי, ישאל, לא ישאל. רק שלא תהיה שם מיניות, מיניות, היא כמו פגיעה עצמית עבורי.
בסוף החודש יש לי אינטייק במרכז לנפגעות תקיפה מינית. ואולי, אולי אוכל להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי, כי העלות מינימלית. אני חייבת, חייבת מקום, לשפוך בו את הזבל, כי הכל מצטבר בתוכי ותוסס ויוצר תרכובות ואני עצמי מרקיבה ואני מבועתת.
שאני לא אצליח. שוב. שלא אהיה בנאדם מתפקד. למרות שאני כבר 25+, עם רזומה מאוד חסר וקצת יותר מידי טראומות. ואני לא יודעת איך להטביע את הכאב. זה או שאני אטביע אותו, או שהוא אותי, אז אני משתמשת באמצעים הכושלים האלה, לנסות למסך את הרגש.
כל ערב אני נהיית עצובה. ואז נהיית אובדנית. למה דווקא בשעות הערב? אני לא יודעת. אולי כי הלילה מתקרב והלילה, הוא טומן בתוכו כל כך הרבה מחשבות שישטפו אותי, מן הפנים אל החוץ.
אני מבועתת.
אז עברתי לגור לבד. וירדתי קצת. ואני חושבת, למה לא עוד קצת, למה לא? שאעלם עוד קצת, שאעלם. לא בשביל לרזות, סתם, כדי להצטמצם.
וכבר שנים שלא היו לי מחשבות חולות, לא כאלו. ולפעמים אני תופסת את עצמי ומכריחה את עצמי לאכול, כי אמרתי לעצמי שלשם אסור לי לחזור.
אבל בינתיים אני מתקיימת בעיקר על בירות, סיגריות וכדורי הרגעה והמיטה הזוגית, כמה שהיא ריקה. וכמה שאני לבד.
ומפחיד אותי להיות "מתפקדת". לתחזק בית, לשלם חשבונות. רוצים אותי למשרה די תובענית, אני אוכלת סרטים על איך שהם יגלו עליי, על איך שאני לא באמת מסוגלת.
ויש לי את העו"סית עם הלב הכי גדול בעולם, אבל היא לא יכולה להחליט במקומי והיא לא יכולה למנוע ממני לצרוך את האלכוהול ואת כדורי ההרגעה.
זה גדול עליי, להתנהג ככה.
הבור הזה, שתובע שיבוא מישהו ויחבק ואולי יכיר אותי, אולי לא יכיר אותי, ישאל, לא ישאל. רק שלא תהיה שם מיניות, מיניות, היא כמו פגיעה עצמית עבורי.
בסוף החודש יש לי אינטייק במרכז לנפגעות תקיפה מינית. ואולי, אולי אוכל להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי, כי העלות מינימלית. אני חייבת, חייבת מקום, לשפוך בו את הזבל, כי הכל מצטבר בתוכי ותוסס ויוצר תרכובות ואני עצמי מרקיבה ואני מבועתת.
שאני לא אצליח. שוב. שלא אהיה בנאדם מתפקד. למרות שאני כבר 25+, עם רזומה מאוד חסר וקצת יותר מידי טראומות. ואני לא יודעת איך להטביע את הכאב. זה או שאני אטביע אותו, או שהוא אותי, אז אני משתמשת באמצעים הכושלים האלה, לנסות למסך את הרגש.
כל ערב אני נהיית עצובה. ואז נהיית אובדנית. למה דווקא בשעות הערב? אני לא יודעת. אולי כי הלילה מתקרב והלילה, הוא טומן בתוכו כל כך הרבה מחשבות שישטפו אותי, מן הפנים אל החוץ.
אני מבועתת.
