טריגר

[אלומת האור]

טריגר

עליית מדרגה. אני פוצעת ופוצעת, אתמול פצעתי בשיטה שעוד לא עשיתי, בצורה מאוד שטחית אמנם, אבל זו הייתה לגמרי חציית גבול שלי וזה הפחיד אותי ואני כולי במתח, עצבנית, יש לי חרדה נוראית. דיברתי עם הרופאה שלי וסיכמנו להעלות מינון של משהו ולראות מה קורה וביום רביעי פוגשת אותה ב"ה ואולי היא תקל עליי עוד קצת. אפילו לשמוע אותה, לראות אותה, יש בזה אלמנט מרגיע, למרות שלאחרונה זה דווקא מלחיץ אותי באותה מידה שמרגיע אותי. אמרתי משהו הגיוני? לא יודעת. אבל מה הגיוני בחיים שלי? הפצעים כואבים, אבל בקטנה. אני לא רוצה לסבול, אבל מרגישה צורך להזיק לעצמי, לפגוע, ולמות, למות, למות, כל הזמן עסוקה בזה, רוצה בזה, פוחדת מזה נורא, כי איבדתי שליטה אתמול ומי יודע מה עוד אני עלולה לעשות. דווקא הרופאה עודדה אותי כשאמרה לי שגם אם חציתי גבול אפשר לחזור בחזרה לגבול שהייתי בו או לתחום את זה אחרת... לא בדיוק הבנתי מה אמרה לי, אבל העיקר שהיא אמרה משהו מרגיע גם אם לא קלטתי בדיוק מה.

וחוץ מזה על הבוקר התקשרו לדחות לי את התור למרפאה החדשה של המחלה החדשה לשבוע הבא... באסה רצינית אבל מה לעשות. אומרים שכל עכבה לטובה, מה אני יודעת...

ואחר כך טכנאי של בזק בפעם המיליון, ואינסטלטור לנזילה בשירותים וכל דבר כזה מכניס אותי לחרדות...

אני ממש פוחדת שאפגע שוב ושהפעם הבאה תהיה אכזרית יותר כי אני לא יודעת למה אני מסוגלת. באמת שלא חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה, גם לא רציתי, אבל הייתי בהתקף זעם כשזה קרה והייתי חייבת הקלה... לא ידעתי איך ולא היו לי בבית חומרים לבולמוס...

אני פשוט צריכה חיבוק ושיגידו לי שיהיה בסדר, שאני אהיה בסדר, שהתקופה הזאת תעבור, כמו שהרופאה שלי אומרת לי, שנעבור את התקופה הרעה הזאת. הלוואי שהיא צודקת, כי אין לי כבר כוחות.

 

[פרח נובל2]

אור

אני מצטערת לשמוע על מה שעשית...
אני מסכימה עם הרופאה שלך. זה שחצית את הגבול שלך פעם אחת זה לא אומר שאת צריכה להמשיך. וזה לא כ"כ נורא. זה קורה. זה כמו שאני הקאתי שבוע שעבר, חשבתי שזה נורא ושאני יחזור לזה. אבל אמרתי לעצמי לא, עשיתי את זה פעם אחת ועכשיו אני חייבת להפסיק, לחזור לגבולות שלי.
ואני בטוחה ומאמינה בך שגם את מסוגלת לעשות את זה! ואם זה רק פעם אחת זה לא קטסטרופה!
מחבקת המון ושוב מזכירה לך שאני זוכרת אותך בתקופה הטובה שלך ובטוחה שאת עוד תחזרי לשם!!!
אוהבת ותמיד כאן!

 

[אלומת האור]

תודה רבה + טריגר

נסעתי לצד השני של העיר, בעצם לעיר אחרת אפשר לומר, כדי להיכנס למאפייה ולקנות שם בולמוס אדיר מתוכנן מראש. חתכתי מזה וחתכתי מזה ומזה וגם מזה והכנתי לי "סעודת מלכים". מה אני אגיד לכם, היה טעים בטירוף, עד שהגעתי פחות או יותר לאמצע או לשליש השלישי. שם כבר הרגשתי די, מספיק, עברת את הגבול, זה מתוק בטירוף (למרות שבלי סוכר, ועדיין). הייתי חייבת לסמם, וגם ככה אני קצת מסטולית מהקלונקס. ועכשיו מה? אלך לישון קצת. ואחר כך מה? אקום ואקח עוד כדור או אולי עכשיו אקח עוד כדור כדי להיזרק לגמרי למיטה ואני לא יודעת למה המנטרה הזאת בראש שלי כל הזמן וזעם והכול בדיליי "למות למות למות למות למות" ואני מתביישת ואין לי דקה שקט.

קניתי לרופאה שלי ולאחות שם שני ספלים במקום ההוא ששברתי לרופאה שבכלל היה שייך לאחות, אני מקווה שהן יאהבו את זה. בכיתי לה היום בטלפון ושאלתי אותה אם אני לא בסדר ואם היא כועסת עליי והיא הבטיחה לי שלא ואמרה שזה גם ככה היה ספל מכוער... אני פוחדת שקניתי ספלים קטנים מדיי, יותר קטנים מההוא בכל אופן, שהיה עם לוגו מכוער של חברת תרופות נדמה לי.

אני רוצה למות, אני רוצה שזה ייגמר כבר, להיגמר כבר, שהכול הכול ייגמר, אבל מקודם כשמשאית כמעט עלתה עליי ברוורס הרגשתי פחד, ופחד זה טוב כשזה במידה. אני רוצה ללכת לישון ופשוט לא לקום. יש לי טעם מגעיל, אלך לצחצח שיניים. אולי בערב אעלה למיטיבי השכן שדואג לי כל כך ומעורב במחלה שלי מאוד וגם דיבר שעה עם הרופאה שלי בפעם האחרונה שהייתי שם.

אני שונאת את עצמי על הבולמוס, אבל בחיי שאלמלא התכנית לבלמס כנראה לא הייתי יוצאת מהבית. מזל שקניתי גם מלא ירקות וקצת גבינות כי נגמרו לי בבית.

אני רוצה לפצוע כמו אתמול ואף יותר מכך, כדי שהיא תראה. אולי אדחה את זה למחר, כי ביום רביעי התור אליה ואני רוצה שהיא תראה בבירור. בפנטזיה שלי אני חותכת והיא מורחת לי משחה מחטאת וזה הכי טוב בעולם, עד כמה שזה נשמע (ונחשב) ונקרא מעוות וחולני, אבל אני לא יודעת עוד איך להראות לה שהיא תאמין שכואב לי, שאני נגמרת מהכאב הזה. אני לא יודעת מה עוד לעשות, מרגישה צורך להיות קיצונית יותר. אני מפחדת. אני מסתכלת על הגוף שלי והוא נראה לי לא שלי, סתם גוף במרחב. אני פוחדת כל כך. מה קרה לי? מה נהיה ממני? מה נהיה לי?

וכאבי תופת מהמחלה שיש לי ברחם... לא עומדת בזה, כל הזמן צריכה משככי כאבים. מה יהיה אתי??? זה כל כך כואב כי אני מדממת לא רק איפה שאמורה אלא במקומות אחרים בחלל הבטן וזה כואב חיצונית ופנימית ודחו לי את התור מהיום... ויש לי ממצא בשחלה שאני לא בטוחה מה זה אומר, אבל הכול ביחד, מאיפה לוקחים כוח להתמודד עם הכול??? וקופת חולים המגעילה שלי עושים כל כך הרבה קשיים לאנשים... אני מתה לעבור משם אבל זה בעייתי מאוד עם כל ההיסטוריה שלי... למרות שלפי החוק אני יכולה...

לא, אני לא עומדת בכאב הזה. אילו רק לא הייתי פוחדת כל כך, כבר הייתי גומרת את הסיפור. אני לא יכולה יותר להיות בתוך הגוף הזה. מישהי יכולה להבין אותי? אפילו קצת? אני כל כך זקוקה לעידוד ולחיבוק ושתגידו לי שיהיה בסדר, כמו שהרופאה אומרת ואני לא יודעת אם היא בכלל מאמינה בזה או סתם אומרת... אני כל כך צריכה את החיבוק ואת החיזוק שלה, ממש כל שנייה, כל דקה, ואין, ואני צורחת בכל האמצעים שעומדים לרשותי את הצורך הצורח הזה ואין לי מנוח, אין לי רגע שקט בלעדיה. אני פתטית בקטע שאני צריכה כל כך חיזוקים, אישורים, כבר כתבתם לי על זה, אני יודעת את זה היטב בעצמי, זה כמו התמכרות לסם, אבל אני חייבת כרגע איזה שהוא סם כדי לא להרגיש כל כך חזק. יש לי שחזורים כל הזמן, פלשבקים, אני עושה לי כואב... לא כואב ברמות שבנות כאן מתארות, לא הגעתי עדיין לשם ומקווה שגם לא אגיע, אבל אני בדרך ומרגישה שזה הולך לכיוון לא טוב. לא יכולה לשאת את עצמי, את החיים, את הכובד, את האיטיות. אפילו כשהיא ואני הולכות ביחד מהחדר שלה למחלקה היא פשוט רצה (כי היא כזאת קלילה שרצה) ואני זוחלת (כי אני כבדה כל כך ואטית כל כך) והיא מתנצלת שהיא רצה כי היא חייבת להספיק להגיע לאיזה מקום, היא בקושי לוקחת הפסקת שירותים או שתייה, כל כך מסורה לעבודה שלה...

אני רוצה שהיא תאהב אותי יותר מכולם. זה חשוב לי. זה אכפת לי. אני רוצה להיות החולה הכי "שווה" שלה, שהיא לא תשכח אותי לעולם. אני יודעת בדיוק מה לכתוב לה ברגע שההחלטה שלי תהיה סופית, ולמעשה כבר התחלתי לכתוב. זה איכשהו מרגיע אותי ועושה לי סדר בדברים.

ואם אני אשאר בחיים למרות הכול, אני חייבת שהפנטזיה שלי תתגשם, אחרת אין טעם לחיים התפלים האלה, לסיוט הזה. אני לא רוצה להיות פה. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תעזוב. לא יכולה.

מקודם דיברתי עם אחותי בטלפון ובכיתי (אני לא בוכה לידה אף פעם כמעט) והיא נלחצה ועשתה אתי תרגיל נשימה (שאפו לאחותי) וזה קצת הרגיע וחייך אותי, אבל היא לא מסוגלת להכיל ואני לא מדברת אתה על הפגיעה העצמית ולא מדברת אתה על אובדנות, פה ושם זורקת משהו, אבל היא לא יכולה להכיל ועוברת לנושאים אחרים, כמו שאני מנסה לעזור לה לצאת מהאכילה הכפייתית שלה והיא תמיד מעבירה נושא, ואני מרגישה (וגם אומרת לה) שאני כזאת צבועה, כי תראו אותי, אני בדיוק באותו מצב (כמעט).

עוד קצת קלונקס ולמיטה, נראה לי. ומשככי כאבים קצת, הכאב הזה בלתי נסבל, יש לי התכווצויות וזרימת דם לא תקינה, צמיחה לא תקינה של רירית הרחם ודימומים בשריר הרחם והכול כואב בלתי נסבל כבר, חייבת להפסיק את הכול. את הכול. מתי כבר יהיה לי אומץ??? אומץ לחיות או אומץ למות? אני פוחדת נורא למות אבל כואב לי כל כך שאני ממש מחזיקה בכוח לא לפגוע ולא לגמור את הסיפור. אני נאחזת בחיים בכוח, משענת קנה רצוץ והחבל שאני מחזיקה עומד להיפרם.

אין לי אוויר.

 

[אלומת האור]

אני פוחדת שהיא תראה את זה ותגיד שזה סתם

שצריך מיקרוסקופ בשביל לראות משהו (אימא.......) ושזה שטחי ולא צריך לטפל בזה. אני כן רוצה שהיא תטפל. שהיא אישית תטפל. זה מה שאני רוצה, וסליחה שזה נשמע דבילי להחריד. והנה עשיתי את זה שוב. אני אשתדל להתאפק עד מחר עם זה. מתפללת שאלוהים יעזור לי וייתן לי אומץ להפסיק עם השטויות האלה או לתת לי אומץ לעשות יותר גרוע, כי ככה כמו עכשיו אני לא יכולה להמשיך. ואפילו לא נורא רע לי עכשיו. זה סתם. סתם. אני חושבת שאני אחטא את זה במשהו. ואם מישהו ישאל, תמיד יש לי את החתולה שלי לכיסוי. זה לא נורא. זה שטחי, באמת. זה עושה לי ריגוש חולני והקלה. הלוואי שתהיה לי דרך אחרת... אני רוצה להבריא... לא רוצה את השיט הזה

 

[רגישה1855]

דואגת ואוהבת! חושבת עלייך המון

 

[אלומת האור]

תודה רבה + טריגר

עוד בולמוס...

תודה

 

[Manic Cats]

אני דואגת לך

 

[אלומת האור]

תודה, יקירה, זה נוגע ללב

 

[אלומת האור]

גועל נפש טריגר

אני נגעלת מעצמי, תסלחו לי, גועל נפש הבולמוסים האלה, הם עושים לי צמרמורת של קור בכל הגוף, אני לא מסוגלת לשאת את זה יותר. לא יכולה. לא רואה שום פתרון באופק. הרי גם אם אעשה ניתוח, זה משהו שאוכל לאכול בכמויות עדיין, ומה ימנע ממני? כאבי בטן מטורפים, אני זוחלת למיטה כי אני לא מאלו שמקיאים. תסלחו לי, אני רוצה לבקש ממנה שתסלח לי, לכתוב לה סליחה וגם לאימא שלי, שהבטחתי לה לשמור על עצמי. לא ידעתי שיהיה ככה, שיידרדר ככה. לא יכולתי לשער אפילו. אני הולכת למיטה ולמרות שאני לא עושה שום דבר אקטיבי כדי שזה יקרה, אני מתפללת שאיכשהו אלוהים ייקח אותי. די לסבול. סליחה. אתם יודעים שאני סתם מקשקשת, עצם הפריקה עוזרת לי לא לעשות באמת את הדברים שאני כמהה כל כך לעשות (טוב, לפחות את חלקם). אני מתפללת לשמור על עצמי שפויה ושלמה עד יום רביעי, שאז אני רואה אותה ב"ה, ורק זה מחזיק אותי עכשיו, רק לראות אותה, לשמוע אותה, להראות לה את זה שתראה, שתראה שאני לא סתם, שלא צריך מיקרוסקופ ושלא תגיד ששלה גדול יותר (אני מערבבת אותה עם אימא שלי כי אני חייבת תיקון. חייבת. ולא רואה איך זה הולך להשתנות). צריכה שמישהו יחזיק אותי ויגיד לי משהו טוב, אבל לא יודעת אם זה אפשרי בכלל. אני מתביישת כל כך. אני מופרעת.

 

[פרח נובל2]

חיבוק!

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אור

כולן כאן דואגות לך מאוד.
ואני יודעת שגם את דואגת לעצמך,
אבל התחושה שלי היא שאת לא מרפה לרגע, לא נותנת לעצמך הזדמנות של שניה להרגע.

הכוס הזו השטותית ששברת מעסיקה אותך בלי שום פרופורציה. אנשים שוברים כוסות. זה קורה. כוסות נשברות. בטח במשרדים. אם זו הייתה כוס חשובה או יקרה או בעלת ערך סנטימנטלי אפילו, היא לא הייתה שם.
את עושה עדר פילים מזבוב פצפון.
ואני יודעת שאת יודעת את זה.
אז מה הרווח? איזו מן הנאה זו להתעסק ככה בלי הפסקה בכל דבר רע קטן שעשית? בכל טעות מינורית?

די, תרפי, תני לעצמך שניה בלי ביקורת ובלי האשמה עצמית ובלי הטחות מול עצמך.
גם בכתיבה שלך הייתי מציעה לך לשנות את הרוח הזו.
את לא מרוויחה כלום מלהמשיך לכתוב על עצמך בלי הפסקה את כל הדברים האלו. זה לא משנה את איך שאת מרגישה ולא מקל.
מה כן יכול לעשות שינוי? אולי אם תעיזי לכתוב פה קצת אחרת על עצמך,
תעיזי לחשוב על עצמך קצת אחרת, לדבר על עצמך ואל עצמך אחרת.
מבטיחה לך שזה לא יגרום לנו לחשוב שכבר לא צריך לדאוג לך.

ומאוד מקווה שביום העצמאות הזה תתני לעצמך עצמאות קטנה מכל השנאה העצמית הזו.

 

[אלומת האור]

אבל למה שרשרת? זה כבר לא קופץ...