טריגר.

ואני אוהבת אותך. ת ו ד ה


 

simplistic

New member
אולי (ט)

ןאולי חום פיזי שנקנה בצורה כזו הורס יותר ממה שהוא נותן באותה שניה.

לי נראה, שהכאב שאחרים ממיטים עלינו הוא יותר חזק מכל מה שאנחנו עושות לעצמינו. וגם אי אפשר לברוח מזה. עד שלא תתני לעצמך להרגיש את מה שאת מנסה לברוח ממנו, לא יהיה לך שקט.
תכירי במה שקרה, בלי לשפוט את עצמך - ואחרי זה תשלימי עם זה. זה לא יכול לכאוב יותר ממה שאת כבר כואבת.
 
כן, זו התרסקות

ואני ממש לא בטוחה שהיא עדיפה על לחתוך את עצמך,
אם בכלל יש אפשרות לערוך מדרג בין סוגי פגיעה עצמית.
זה בדיוק הזמן להעביר את השליטה למישהו אחר,
כי מה שקורה עכשיו זו רק אשליה של שליטה.
אני לא יודעת מה את רוצה לקרוא כאן, יש לי הרגשה שלא את מה שיש לי להגיד, אבל זו האמת.
הלוואי שתקשיבי לי.
 
אבל איך? איך מעבירים אותה? אני תמיד רוצה

לקרוא את מה שיש לך להגיד. גם אם לא תמיד אצליח להסכים.
 

m e r e

New member
גרניום..

זה קורע לב בצורה שקשה לתאר.
והעצוב הוא שלך לא נקרע הלב עליך. או שהוא נקרע כל כך חזק שזה מפחיד בכלל להרגיש את זה..

את צריכה להיות במקום שישמרו עליך, זה לא יכול להמשיך ככה..

אני מחבקת. ממש.
 
אני חושבת שגם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שלי

חושבות כמוך, והן זימנו אותי לשיחה משותפת מחר בבוקר. אבל מי יכול לשמור עליי חוץ מעצמי?

(תודה)
 

m e r e

New member
איך היתה השיחה היום?

מה הן מציעות?

את לא יכולה לשמור על עצמך כרגע, אני חושבת שזה די ברור.
את יכולה לאפשר לאנשים שקרובים אליך לשמור עליך? חברים? משפחה?. ואם את לא מסוגלת לזה, יש מקומות שיכולים לעשות את זה עבורך. זמנית, מקום שיאפשר לך להכיל את מה שקרה לך בלי להרוג את עצמך תוך כדי..
 

תמרה45

New member
באמת שלא יודעת עלייך יותר מידי

אבל איך מעבירים שליטה?
זה תירגול... מצחיק לומר את זה במצב שאת מתארת עכשיו...
אבל את צריכה לדעתי להבין ולומר לך, לעצמך, שכל הדבר הזה הוא רע רע רע
נשמע שאת מאוד מעודדת ומטפחת את המקום הזה, של ההרס,
מדברת על זה כדבר של מה בכך....
אם יש לך פסיכולוגית, כל מטפלת שהיא, לשחרר אליהן שליטה זה לשחרר דבר ראשון את המקום בך
שמזדהה ומעודד ומשאיר בדרך זו או אחרת את תפיסת ההרס העצמי...
לכי אליהן ותדברו ותאמרו עד כמה זה רע... שחררי לשם קצת מהמקום הזה שבך..... לדעתי....
 

2b mind

New member


בכל מה שקורה איתך עכשיו,
קשה לי שאני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלאהוב אותך, ולרצות, מאוד לרצות, דברים אחרים בשבילך.
אני נשארת חסרת מילים מול מה שאת כותבת, אבל קוראת, (יותר מפעם אחת כל הודעה).

חושבת עליך, ומקווה שבקרוב תתני למישהו אחר לשמור עליך, את חשובה.
 


אני לגמרי לא מעודכנת,
לא נכנסתי לפה כמה שנים טובות,
אפילו לקח לי דקה לזכור איך עושים לב בלי להיכנס לעמוד של האייקוניםת
והדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי לתפוז זה לבדוק את המסרים,
שכולם, כמובן, היו מתפוז, אבל המסר האחרון שנקרא לפני מליון שנה היה ממך. ולא ידעתי אם לכתוב לך או לא.
חשבתי שאולי את כבר לא כאן
חשבתי שאולי זה הזוי שאנחת משום מקום ואכתוב... לא יודעת אפילו מה.. אולי רק "היי"
ובטח אני אצטרך לעבור את הניתור (כבר לא לגמרי סגורה שככה קוראים לזה, ברח לי מהראש)
ואז השם שלך הופיע בפרגונים,
אחד השמות היחידים שאני בעצם מכירה מהפורום של היום.


זה מה שרציתי לשלוח לך. אהבה. וחיבוק.
ולהזכיר לך שיש בך את הכח להתגבר על כל מה שעובר עלייך,
אני זוכרת את המילים שלך מתקופות רעות רעות , תמיד מילים חזקות,
תמיד משפטים חכמים ומחזקים.
והלוואי והיה לי משהו כזה להציע לך עכשיו.

כל מה שיש לי זה
 
למעלה