שישמים אחרים
New member
טריגר
מנסה שלא להחביא הכל מתחת למילים יפות (ולו כי הן נגמרות לי).
לפני שבוע או שבועיים – אני לא זוכרת, השתגעו לי הזמנים – הלכתי לתור חירומי אצל הפסיכיאטר כדי לבקש עזרה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על לפצוע את עצמי. אני רדופת מחשבות, כמעט פנטזיות, על דם, חדרי מיון, הדבקות ותפרים. הוא הציע לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית ובין השאר אמר כמה דברים שוברי לב על זה שאני חולה, אולי מדי בשביל אשפוז יום – האופציה היחידה שאני מסוגלת לשקול כרגע – וחמש עשרה שנים לא מטופלת הופכות אותי לכרונית, ובלי לומר כלום על סיכויי ההחלמה שלי (הוא חושב שיש והם חלקיים, תלוי בהגדרה להחלמה או לשיקום) – הציפיות צריכות להיות ריאליות, כלומר: איטיות והדרגתיות.
אבל אין לי זמן. לא ככה. הצרכים שלי כאדם מומרים שוב ושוב באילוצים של לשמר אותי קורבן מבחירה. (*זה* צדק: עכשיו אני בוחרת). פעם הסברתי לחברה מה יש בי מעבר לחרדה שאז היתה אבחנתי העיקרית. אני קוראת אותי עכשיו ומגלה (כמה נחמד) שכל זה לא רלוונטי. אני מורכבת מרצון להכאיב לי ואין בי שום דבר מעבר. חוץ מלחפש טיפול ולהגיע למעקבים אין לי מושג מה לעשות. (והשקט הזה, הרוגע, הוא מחרפן אותי. אני כותבת בכאב אבל בלי להניד עפעף. כמעט בציפיה).
מנסה שלא להחביא הכל מתחת למילים יפות (ולו כי הן נגמרות לי).
לפני שבוע או שבועיים – אני לא זוכרת, השתגעו לי הזמנים – הלכתי לתור חירומי אצל הפסיכיאטר כדי לבקש עזרה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על לפצוע את עצמי. אני רדופת מחשבות, כמעט פנטזיות, על דם, חדרי מיון, הדבקות ותפרים. הוא הציע לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית ובין השאר אמר כמה דברים שוברי לב על זה שאני חולה, אולי מדי בשביל אשפוז יום – האופציה היחידה שאני מסוגלת לשקול כרגע – וחמש עשרה שנים לא מטופלת הופכות אותי לכרונית, ובלי לומר כלום על סיכויי ההחלמה שלי (הוא חושב שיש והם חלקיים, תלוי בהגדרה להחלמה או לשיקום) – הציפיות צריכות להיות ריאליות, כלומר: איטיות והדרגתיות.
אבל אין לי זמן. לא ככה. הצרכים שלי כאדם מומרים שוב ושוב באילוצים של לשמר אותי קורבן מבחירה. (*זה* צדק: עכשיו אני בוחרת). פעם הסברתי לחברה מה יש בי מעבר לחרדה שאז היתה אבחנתי העיקרית. אני קוראת אותי עכשיו ומגלה (כמה נחמד) שכל זה לא רלוונטי. אני מורכבת מרצון להכאיב לי ואין בי שום דבר מעבר. חוץ מלחפש טיפול ולהגיע למעקבים אין לי מושג מה לעשות. (והשקט הזה, הרוגע, הוא מחרפן אותי. אני כותבת בכאב אבל בלי להניד עפעף. כמעט בציפיה).
