ללא נ ש י מ ה
New member
טריגר
כבר די הרבה זמן שלא נכנסתי לכאן,
אבל כמו תמיד,מגיעה התקופה היותר קשה,
זאת שתחזיר אותי לרומן עם האוכל,ואמצא את עצמי כאן,שוב.
ביום ראשון אחרי שיחה נוראית,כמובן, אצל המטפלת כשהוצאתי את אחד מילדי הקסם שלי מהגן,
ועשינו טיול לגן שעשועים,ובדיוק באותה הדקה,
חברה שלי התקשרה וסיפרה שהתוצאות לא טובות, שצריך לעבור עכשיו עוד סידרה שלמה של בדיקות,
שאנחנו או בדרך להשליך את כל הקלפים למדורה או שיש עוד איזה ניצוץ של תקווה שבסוף, גם תגיע אלינו העוברית הקטנה שעושה בלאגנים.
ובדיוק כשניתקתי את השיחה ונעצרתי רגע לא להתמוטט לחלוטין,והרמתי את המבט מהריצפה, עמדה ממש מולי,באמצע היער אישה דתייה,
בדיוק באצמע המידרון,בין כל העצים,והיתפללה לגמרי לבד לאלוהים שלה.
ואמרתי לילד הקסם שלי שאני רגע צריכה לעצור ונעשה הפסקה עם האופניים שאני דוחפת, בלי אף טיפה של אוכל וכוח להמשיך ולעלות את העלייה.
והתחננתי רק לרגע למצוא את האלוהים שלי.
לא האלוהים שבתנ"ך כי איתו קשה לי, אני לא מצליחה להאמין שהוא קיים עם כל הסבל שקיים בעולם הזה
ולא האלוהים שנקרא החברים הכי טובים שלי, שעוזרים לי להשחיט את עצמי כבר לא בכל יום, אז מדי פעם,
מישהו אחר,כזה שידריך אותי ויגיד לי איך לעשות ומה לעשות, שייתן לי קצת שלווה בעולם הנוראי הזה.
אפילו לא שלווה, לילה אחד של מנוחה, שבו אפשר לישון ברצץ יותר מ4 שעות ולקום עם כוח, לא עם ייאוש נוראי,
כזה שהמטפלת שלי חוזרת ואומרת שלכבס את המילה שאבא שלי פגע בי מינית - לאני רק השלכה של הצפייה מהפורנו -
והיא חוזרת ואומרת שזו פגיעה, ואין מצב כזה בעולם שזה נכון,כי זה לא הגיוני,כי אין כזה סיכוי.
ועד כמה נוראי זה לגדול - בלי אפאחד בעולם - אחד. שנתן אמון מלא בי.
שהאמין באמת באמת, ונתן לי יד ואמר לי שאני לא לבד.
אפילו לא אחד,למרות שלא ברור איך,אפעם לא התייאשתי,תמיד עברתי מעוד בן אדם לעוד אחד,
וזה נפתר אחרי 8 שנים של חיפושים מתחת לקאנטים,שהמרכז סיוע פתח בפניי את הדלת.
עד כמה נוראי זה לגדול בידיים של מנהלת מחלקת תזונה ודיאטה שאחרי 23 שנה,
אחרי שקברה אותי תחת הרים של האשמות,הטחות,לבד,חוסר ניראות בעליל, חוסר הגנה וסתמה לי את הפה עד גיל 18.
מבקשת ממני לבוא איתה למטפלת שלה ולהסביר לה למה אני כל כך כל כך כועסת עליה ולא מתמסרת אליה,כי היא לא מבינה.
אמא שלי לא מבינה למה.
ואני לא מבינה למה הספק עוד כאן, הוא כבר כרסם בי את הכל, לא השאיר בתוכי חלקיק קטן שהוא לא נמצא בתוכו,
הוא זורם לי דם, בורידים,נכנס לתוך הלב,זורם למוח, עובר לריאות שמפוצצות בניקוטין ושאר הגוף,
והופך אותי למשוגעת, מהבית השכן שלא קרה לה כלום,המההמת בלי השיער זהב,משמאיר את סימניו,שמשהו לא בסדר,
הפכתי כל אבן,בלטה, שאבתי את כל האבק, עברתי על הסדקים, חיברתי את השברים, מצאתי את רובם.
ואמא שלי פאקינג לא מבינה למה..
כבר די הרבה זמן שלא נכנסתי לכאן,
אבל כמו תמיד,מגיעה התקופה היותר קשה,
זאת שתחזיר אותי לרומן עם האוכל,ואמצא את עצמי כאן,שוב.
ביום ראשון אחרי שיחה נוראית,כמובן, אצל המטפלת כשהוצאתי את אחד מילדי הקסם שלי מהגן,
ועשינו טיול לגן שעשועים,ובדיוק באותה הדקה,
חברה שלי התקשרה וסיפרה שהתוצאות לא טובות, שצריך לעבור עכשיו עוד סידרה שלמה של בדיקות,
שאנחנו או בדרך להשליך את כל הקלפים למדורה או שיש עוד איזה ניצוץ של תקווה שבסוף, גם תגיע אלינו העוברית הקטנה שעושה בלאגנים.
ובדיוק כשניתקתי את השיחה ונעצרתי רגע לא להתמוטט לחלוטין,והרמתי את המבט מהריצפה, עמדה ממש מולי,באמצע היער אישה דתייה,
בדיוק באצמע המידרון,בין כל העצים,והיתפללה לגמרי לבד לאלוהים שלה.
ואמרתי לילד הקסם שלי שאני רגע צריכה לעצור ונעשה הפסקה עם האופניים שאני דוחפת, בלי אף טיפה של אוכל וכוח להמשיך ולעלות את העלייה.
והתחננתי רק לרגע למצוא את האלוהים שלי.
לא האלוהים שבתנ"ך כי איתו קשה לי, אני לא מצליחה להאמין שהוא קיים עם כל הסבל שקיים בעולם הזה
ולא האלוהים שנקרא החברים הכי טובים שלי, שעוזרים לי להשחיט את עצמי כבר לא בכל יום, אז מדי פעם,
מישהו אחר,כזה שידריך אותי ויגיד לי איך לעשות ומה לעשות, שייתן לי קצת שלווה בעולם הנוראי הזה.
אפילו לא שלווה, לילה אחד של מנוחה, שבו אפשר לישון ברצץ יותר מ4 שעות ולקום עם כוח, לא עם ייאוש נוראי,
כזה שהמטפלת שלי חוזרת ואומרת שלכבס את המילה שאבא שלי פגע בי מינית - לאני רק השלכה של הצפייה מהפורנו -
והיא חוזרת ואומרת שזו פגיעה, ואין מצב כזה בעולם שזה נכון,כי זה לא הגיוני,כי אין כזה סיכוי.
ועד כמה נוראי זה לגדול - בלי אפאחד בעולם - אחד. שנתן אמון מלא בי.
שהאמין באמת באמת, ונתן לי יד ואמר לי שאני לא לבד.
אפילו לא אחד,למרות שלא ברור איך,אפעם לא התייאשתי,תמיד עברתי מעוד בן אדם לעוד אחד,
וזה נפתר אחרי 8 שנים של חיפושים מתחת לקאנטים,שהמרכז סיוע פתח בפניי את הדלת.
עד כמה נוראי זה לגדול בידיים של מנהלת מחלקת תזונה ודיאטה שאחרי 23 שנה,
אחרי שקברה אותי תחת הרים של האשמות,הטחות,לבד,חוסר ניראות בעליל, חוסר הגנה וסתמה לי את הפה עד גיל 18.
מבקשת ממני לבוא איתה למטפלת שלה ולהסביר לה למה אני כל כך כל כך כועסת עליה ולא מתמסרת אליה,כי היא לא מבינה.
אמא שלי לא מבינה למה.
ואני לא מבינה למה הספק עוד כאן, הוא כבר כרסם בי את הכל, לא השאיר בתוכי חלקיק קטן שהוא לא נמצא בתוכו,
הוא זורם לי דם, בורידים,נכנס לתוך הלב,זורם למוח, עובר לריאות שמפוצצות בניקוטין ושאר הגוף,
והופך אותי למשוגעת, מהבית השכן שלא קרה לה כלום,המההמת בלי השיער זהב,משמאיר את סימניו,שמשהו לא בסדר,
הפכתי כל אבן,בלטה, שאבתי את כל האבק, עברתי על הסדקים, חיברתי את השברים, מצאתי את רובם.
ואמא שלי פאקינג לא מבינה למה..
