(טריגר)

[No longer]

מצטרפת לקולדון שמעלי ושואלת גם.ט' למען הסרספק

[ותודי שיש משהו משעשע-ספק-ציני בזה ש-אני- שואלת -אותך- את השאלה הזו] ומה המטפלת אומרת על כל הדברים האלו? מה היא חושבת שכדאי לעשות? עם האנורקסיה שלך, קודם כל [במובן של האם קצת "לוותר" לעצמך ולפנות לזונדה או לאכול יותר, באופן הנורמטיבי], אבל גם על העובדה שאת כל כך מתקשה לזכור שמה שקרה עדיין קרה, גם כשאת לא מגיעה למצבים כאלו? [אנדרטה של הטראומה שלך, אלוהים ישמור. אני מסרבת אישית שתהפכי להיות כזה דבר. אני לא יודעת איך, אני לא יודעת מה, אבל אני אהפוך עולמות, ואעשה את כל הבלגאן שצריך. וכך גם את צריכה.בואי נתחיל לבעוט, מותק.]

 

[ג ר נ י ו ם]

איזה מהמטפלים שלי..? (ט)

אני בקשר עם מטפל כאן. המטפלת שלי בארץ, כשאני בארץ, ומדי פעם בטלפון או במייל מכאן. רופאת המשפחה כאן. הפסיכאטרית כאן. הפסיכיאטרית בארץ, כשאני בארץ, או לעיתים רחוקות התייעצות במייל. דיאטנית כאן. דיאטנית בארץ. מרכז להפרעות אכילה כאן. שחף 0חדש! ולא ייצא מזה כלום, אבל בכל זאת) בארץ. את יכולה לנחש שהם אומרים כל מיני דברים... (אמשיך אחר כך כי אני הולכת לאכול ארוחת צהרים. אמיתית. בפעם הראשונה מזה חודש וחצי. ואני רוצה לאכול. בפעם הראשונה מזה חודש וחצי). (סליחה שאני כזאת טריגרית. תודה שאתן מסוגלות להכיל את זה.

 

[No longer]

ידעתי שתעני משהו בערך כזה.

התכוונתי שתעני לי לשיקולך- לפי המטפלת שיודעת באופן הכי נכון ומייצג את המצב שלך. אם זו המטפלת בארץ אז היא, אם זו הדיאטנית בחו"ל אז היא, וכן הלאה. אני גאה בך על הארוחת צהריים האמיתית ועל הרצון, ועל קיום ההבטחות שלך, ואני באמת-באמת-באמת מקווה שהרצון שלך, [או החוסר רצון להמשיך להתעלל] הוא מספיק. אבל בכנות? אני מפחדת. ורוצה שתחלימי לא למין "גרף לינארי של החלמה", שבתוכו את על מצב קבוע של... חצי מחלה, אלא...החלמה, בטוחה כזאת. אמיתית.[או במילים אחרות, מה ש M E R E אמרה.]

 

[m e r e]

גרניום.

אני לא יודעת מה להגיד לך, זה נשמע רע מאוד. אם את לא רוצה להתאשפז (למה, בעצם? אני יודעת, העבודה, הלימודים, אבל חוץ מזה, למה?), את צריכה איכשהו לעשות יותר מאמצים ממה שאת עושה. ואני בטוחה שאת עושה הרבה. האנשור גורם לך להקיא? אז תתרגלי אליו. תדמייני שאת באשפוז ואין לך ברירה (כי אין לך ברירה). אני יודעת שרגשית זה נוראי, אני יודעת. אבל את חייבת לפחות קצת, לנסות להפריד בין הרגש לבין האוכל. לאכול כי את חייבת, כי לא תשרדי את הסמסטר הזה אחרת, כי את לא רוצה שהסטודנטים שלך יתחילו לשאול את עצמם שאלות, כי הזוגיות שלך חשובה לך, כי כל דבר אחר שאת מסוגלת לעלות על דעתך. את מרגישה שאת מסוגלת?

 

[ג ר נ י ו ם]

על השאלה לגבי האשפוז אענה במייל (ט)

כי זה אאוטינג נוראי. אבל אני מבטיחה לך שאלה סיבות מאוד טובות. כל כך טובות עד שהבוקר, כשנשקלתי לפני הדיאטנית (זה ההסכם שלנו - אני נשקלת לבד ומדווחת לה), והסתכלתי על עצמי עטופה במגבת מול המראה, הבנתי שאני יכולה לוותר על עצמי. שאני לגמרי יכולה להחליט להמשיך להתעלל בעצמי, לרדת עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת, ובמצבי הנוכחי ייקח לי בדיוק שבוע עד שאתמוטט לגמרי ולא אוכל לבחור להגיע לאשפוז, אלא יבחרו עבורי. ועמדתי מול המראה והחלטתי שיש לי סיבות כל כך טובות לא להתאשפז לשלושה חודשים עכשיו בגללן, עד שאני מוכנה לעשות את זה לבד (כלומר מחוץ לאשפוז, וכן, בדרך הקשה יותר מהרבה בחינות). ועוד משהו שהבזיק בדעתי (זה באמת היה מן ברק כזה מול המראה - פתאום, הבנתי משהו, את מבינה?) הוא שאני לא רוצה. אני לא רוצה להתעלל בעצמי יותר משאני כבר מתעללת. זה נראה לי נורא. *נורא*. ואני רוצה ללמוד להיות מסוגלת להתעלל בעצמי הרבה פחות ממה שאני עושה עכשיו (החלק היותר מסובך). כן, אני חושבת שאני מסוגלת. הסטודנטים שלי חשובים מספיק. בן הזוג שלי חשוב מספיק. העתיד שלנו. אני חשובה מספיק. אלה תובנות חדשות וקצת מהוססות עדיין, אבל זו התחלה, נכון? (ולכן אני בדרכי לארוחת צהרים אמיתית עכשיו) אכתוב מייל בקרוב. תודה על זה...

 

[m e r e]

אני לא יודעת..

מה זה אומר להתעלל בעצמך פחות מעכשיו? הדבר האחרון שהייתי רוצה בשבילך זה שתרימי בכוחות מאומצים את הראש מהאנורקסיה האקוטית של עכשיו, לאנורקסיה-קצת-פחות-אקוטית, ותישארי שם. זה לא באמת מקום פחות נוראי. את מבינה מה אני אומרת? (אני מאמינה בך. באמת. אני מאמינה שאת יכולה לעשות את זה. הלוואי שתאפשרי לעצמך.)

 

[Kalphana Vera]

את חשובה מספיק.

(את מדהימה) http://www.youtube.com/watch?v=51RCtNPIawk

 

[ים של דמעות180]

לגרניום היקרה

היי אני ממש מזדהה עם מה שכתבת כל כך בטירוף. מצד אחד הירידה במשקל והחוסר אכילה שלך את כאילו כן אוכלת אבל עדיין מרזה אז כנראה שלא מספיק מה שקורה גם לי למרות שנירא לי שאני אותו דבר ולפעמיים בגלל שיש בי מחשבה לרגע של הגיון ולא של רגש אני מודה שזה נשאר יציב וגם שאנשים אומרים לך שאת ניראת טוב כי את חרף מצבך ממשיכה לשדר חיות מה שגם אצלי אומרים לי לפעמיים שאני נראית טוב כנראה או בגלל התרופה שאני לוקחת או שקצת מצבי החברתי השתפר אך מצב האכילה לא משו בכלל. אף אחד כנראה לא יודע מה קורה לך בפנים עמוק עמוק אז כאילו החיות שלפעמיים יש לך ותחושה שאת עובדת מסדרת תעניינים מה שקורה לי גם חושבים שאת זהו בפוקוס בשליטה בביטחון מעלה מעלה מה שלא נכון . מאחלת לך שתרגישי טוב מכל הבחינות

 

[ים של דמעות180]

כתבתי טריגר

 

[lital172]

כואב לי לחשוב עליך כואבת

ככה גרניום.. אני קוראת הודעות שלך ופפעמים ממש נאלמת. הלוואי ויכולתי לרכך את כאב. כל פעם שאני קוראת אותך את כותבת אם אני אחזור לאכול אז זה לא קרה? אם אני אחזור למוטב אז זה לא קרה? וכל הזמן את מתעסקת בזה.. ולא נותנת לעצמך אפשרות להרגיש טוב. את יודעת שזה קרה. את חווה את זה יום יום. שעה שעה. והניצחון הכי גדול זה לאכול. זה לדאוג לעצמך. זה לשים לב אליך. כי אז את לא נותנת לאכזריות הזו להמשיך. את נותנת לעצמך חיים. את נותנת לעצמך אהבה. את נותנת לעצמך ידיים מחבקות ולא פוצעות. את נותנת לעצמך שישמעו אותך. נותנת לעצמך להיות ולהיראות. ( ולא משתיקה יותר. לא משתיקה) זה שתתחילי לאכול. שתהיי טובה לעצמך. זה לא אומר שהכל נשכח. מגיע לך הכי הרבה חיבוקים בעולם. כולנו מקשיבים לך, מאמינים בך, וגם שתבריאי בע"ה ותחלימי. משהו מזה ישאר אצלך. כי ככה זה.אבל את תלמדי לחיות עם זה. צריך לחפור עמוק עמוק כדי להוציא את כל הכאב והדמעות. להוציא את כל מה שמכאיב לך, כל מה שהחדירו לך. כל הרוע הזה. ואז...אז..תוכלי להתחיל לנשום ולהביט בעיניים שלך. בבקשה תשמרי עליך. יש לך זוגיות כל כך יפה. תלמידים שנהנים ממך. כל הקריירה המעולה שלך. יש לך את עצמך (יש לך את עצמך. ) יש לך חברות שמתות עליך. הזעקה הזו מהילדות עדין צורחת לך. הגיע הזמן להקשיב לה ולך ולילדה הקטנה שבך.

סליחה אם כתבתי קשה...נשבר הלב שאת ככה. באמת.