ספסל (טריגר קשה)
אני זוכרת ספסל. הספסל שמול חדר המיון. אני ואחותי ישבנו שם בשמש וחיכינו שאח שלנו יצא מהסידורים הפרגמטיים של הפטירה. החזקתי את הטלפון הנייד והתקשרתי למשרד להודיע שאני לא מגיעה. חשבתי רק למי להודיע, עם מי לדבר, למי לספר. לא היה אדם קרוב לרפואה, ועם אחותי אז לא דיברתי. איבה הייתה בינינו.
 
אני זוכרת שהייתי צריכה לשירותים ולא ידעתי איפה ומה, אז הלכתי למקום הראשון שראיתי, מלונית, וביקשתי שיתנו לי להיכנס. הם לא רצו, ואני התחלתי לבכות וסיפרתי להם שאימא שלי מתה עכשיו, אז הם התרצו. שוטטתי קצת בקניון הקטן, הרי לא היה באמת משהו לעשות. אני זוכרת בלוני הליום ופרחים.
 
אני זוכרת איך נכנסתי לחדר שלה, זה בכלל לא היה בשעה שלי הקבועה, פשוט קבעתי פגישה עם הפסיכולוג דאז של ההוספיס כדי שייעץ לי אם להיכנס לראות את הגופה כשיקראו לי. אז נכנסתי לחדר כדי להניח שם את היוגורטים שלי לפני שאני נוסעת משם לעבודה, ואז... לא הבנתי מה ראיתי. היא הייתה לדעתי עדיין בהכרה מעורפלת. לא הבנתי מה ראיתי. אני זוכרת את הבלגן, את העליבות שהיא סיימה בה את חייה, משהו שהיה צריך לנקות וניקיתי ולא הבנתי מה ראיתי. אוטומט. ודיברתי וליטפתי את הראש והכול היה בסדר, בערך. סידרתי את היוגורטים בשלווה ובאתי לרדת לפסיכולוג, אבל אז הבחנתי שהחזה שלה אינו עולה ויורד. זו הייתה תמיד האינדיקציה שלי לכך שהיא בחיים. והחזה נשאר יציב. ולא הבנתי מה ראיתי. ואחרי כמה שניות כן היה ברור לי מה ראיתי, אבל לא ממש, אז הלכתי די בשלווה לתחנת האחיות ואמרתי להם שנראה לי שאימא שלי לא נושמת. הייתי בטוחה שזה סתם, שזה מקרי, לא ראיתי טעם לרוץ, אבל הם רצו (כמה אחיות ואח). ביקשתי שינסו להפוך אותה, אולי אז... אבל הם אמרו לי בקול שקט שהיא נפטרה וזהו זה. וביקשתי שינסו בכל זאת להפוך אותה. לא ניסו. ואמרתי להם שעם כל הכבוד הם אחים, ורק רופא מוסמך לקבוע מוות, ואני מבקשת שיביאו רופא. לא היה רופא במתקן באותו רגע אבל התעקשתי, והם שלחו מישהו דגנרט מהמיון שבא ואמר, ספק לי ספק לאחיות - נו, בשביל זה קראתם לי? לא ברור לכם שהיא מתה? משך כתפיים והלך.
 
בין לבין טלפון מאחותי כדי להתעדכן (על זה כן דיברנו, בקושי), ולא יכולתי לענות. הפסיכולוג בדיוק עלה לחדר כדי לברר למה עדיין לא ירדתי אליו, וישר הבין הכול. נתתי לו את הטלפון שידבר עם אחותי כי לא יכולתי. מישהו הביא לי מים ושאל אם אני רוצה כדור. אמרתי שלא, אבל יצאתי למדשאה, קצת אוויר צח וכמה גוססים לידי.
 
אחר כך הפסיכולוג ירד אתי לחדרו ועזר לי להתקשר להודיע לאנשים. צחוק הגורל שאני באתי אליו מלכתחילה כדי שייעץ לי על פרידה ממנה אחרי שיודיעו לי, והנה אני זו שמודיעה, בעזרתו, לכולם. הראשון היה אחי, והוא ישר הבין, מה זה טלפון על הבוקר. גם אתו לא דיברתי, ולמעשה לא בדיוק מדברת עד עצם היום הזה. אחר כך דודות. ובן הזוג של אימא שהיה כבן 80 (אני זוכרת איך הוא עדר באדמה בזעם. גם את אשתו איבד בדרך דומה).
 
השארתי בחדר את הבובה שקניתי לאימא שלי ויצאתי ללובי לחכות לאחותי. הפסיכולוג שאל אם אני רוצה להיכנס, עכשיו כשהיא כבר מסודרת ונקייה, להיפרד ממנה ואמרתי שכן. אז נכנסתי והבטחתי לה שלא אפגע בעצמי (כי זה מה שרציתי לעשות איך שנודע לי שהיא גוססת). והרגשתי את הנוכחות העזה שלה שם, היא עדיין לא עזבה שם לגמרי. ושכחתי את הבובה. הפסיכולוג הציע להביא לי אותה וזה כל מה שהיה.
 
אני לא זוכרת מי בא ראשון, אבל אחי חיבק אותי בפעם השנייה בחיי. הפעם הראשונה הייתה כשאבא שלנו נפטר, לפני חצי יובל. אני זוכרת הלוויה הזויה, ואת ההלוויה שלידנו, של אתיופי, עם מקוננות ובגדים של קרנבל. ולא בכיתי. אני זוכרת שהתאמצתי לבכות כדי שלא ירכלו עליי כמה שאני רעה. אף אחד לא ממש ראה את הבכי הנורא של כל התקופה של הסרטן ואף אחד לא ידע לנבא מה יהיה בהמשך, כמה שנים עוד אבכה ככה. והבוס שלי הפוץ שבא עם המזכירה החתיכה.
 
המון זיכרונות כתבתי בבלוג שלי, אם מישהי מעוניינת להיכנס, זה בפוסטים הראשונים, וגם אחר כך. ועכשיו זה לא רק. זה כל הפּכּים הקטנים, הדקויות, המילים, המשחקים, השירים, האין-חיבוקים, העוגות לביה"ס, השאלות הקטנות, השאלות הגדולות, חוסר היכולת להתמודד אתי, ואיך היא לא ראתה מה.
 
וזיכרונות מהמורה ליוגה. הקול שלו. הגיטרה. הוא לימד אותי לנשום נכון אז. הוא צחק אתי על בירוקרטיות שהתאנו לו. וסיפר לי על הבת שלו, שמאמה הוא התגרש. ועל הסרטן שהיה אז בהפוגה, מי חלם שיחזור. ועל הקורס הראשון שעשיתי אתו. ועל תורת החיים שהאמין בה מאוד. ועל הסטסנגים (טקסים יוגיים מלווים בשירה). הוא היה האדם היחיד שם שיכולתי לבוא אליו ולדבר אתו על הכול ולקבל תמיד אהדה. היחיד שיכולתי להפגיז אותו בשאלות (ומי כמוני מפגיזה בשאלות) ומעולם לא התעצבן, תמיד ענה בטון אבהי ותומך.
 
ואולי יהיה עוד, בטח יהיה עוד, אבל עכשיו אני חושבת על איך זה שלפחות פעמיים בשבוע אני נמצאת באותו בית חולים, חולפת על פני ההוספיס מדי שבוע בשבוע ולא מעיפה אפילו מבט, הקניון הקטן עם הפרחים והבלונים נהיה סוג של בית, ורק את הספסל ההוא, מאחורי המיון, לא ביקרתי 11 שנים. ואולי טוב שכך.
