אלומת האור
New member
* טריגר התאבדות *
י' יקר שלי.
רק לפני כמה ימים, יום לפני המקרה הנורא, יותר נכון המעשה הנורא, כי מקרה הוא מקרה ועל מקרה אי אפשר לכעוס, עשינו קאצ'ינג אפ טלפוני אחרי מיליון שנה שלא. צחקנו, קצת ריכלנו, שיתפנו, והבטחנו שלא ניעלם זה לזה שוב לכל כך הרבה זמן.
יום למחרת עולמך נטרף באכזריות כל כך צורמת. האחיין הבכור שלך גדע את חייו באבחת ירייה. צוות מד"א שהוזעק למקום מצא אותו ללא רוח חיים. אחיך הבכור, שנמנה עם צוות מוקד החירום, התלווה אליהם וראה. ראה את כל מה שלא רצה להאמין בו. ראה את מה שלא האמין לשום הפצרה של בני משפחה אחרים. שלא האמין כמה דיכאון יכול להיות עמוק. שהתעקש שהכול יעבור, שיהיה בסדר, שלא צריך להגזים. שהתעקש שלא לאשפז אותו אשפוז כפוי למרות תחנוניהם של בני המשפחה.
ראה את הכול והבין מיד. שוטר שראה את אביך יוצא מהזירה לקח ממנו את נשקו האישי, כפי שנהוג במקרים כאלה, של אדם שמעורב אישית במקרה של אירוע מהסוג הזה. אבל אחיך לא ויתר. לא הוא. כממונה על הביטחון ביישוב הוא נסע לא הרחק משם, ופקד על אחד מפקודיו למסור לו את נשקו האישי לצורך בדיקה. הוא הספיק לומר לו שיש לו כרטיס אדי, לתרומת איברים, ואז ירה גם הוא בעצמו, לעיני המאבטח ההמום.
ואתה? מה קרה לך? אתה, שמעולם לא ישבת שבעה, שמעולם לא היית אפילו בהלוויה... אתה לא מאמין. לא. לא מבין איך הטרגדיה הכפולה הזאת קרתה ממש מתחת לאף של כולם.
ואתה, על מי תכעס? הן לא מדובר בפיגוע, לא ברצח או בתאונת דרכים. הן לא מדובר ביד המקרה. מדובר בכתובת שהייתה על הקיר, ובכתובת שלא הייתה לכתובת שהייתה על הקיר.
ואתה מספר לי איך אביך רצה שיקברו גם אותו ליד בנו הבכור, ליד נכדו הבכור. ואתה לא מבין (כי תכלס, איך אפשר...)
ומי מדבר עכשיו על להמשיך הלאה, על איך להמשיך. אנשים רבים זורמים לשבעה, אנשים עוד יותר רבים כותבים לך. כל כך הרבה אנשים מכירים אותך כאדם מקצועי, צנוע ובעל יושרה. כאדם שלא מהסס להתלבט ולהתייעץ כשאינו בטוח בעצמו.
אתה, המנטור שלי, מי שהכניס אותי למקצוע וסידר לי את העבודה הראשונה שלי בעריכה. מי שהאמין בי הרבה לפני שהתחלתי לחשוב על להאמין בעצמי. מי שתמיד ענה לי בסבלנות רבה לכל שאלה והתייעץ גם אתי. מי שרק לפני יומיים ברך אותי על ההתקדמות במקצוע והיה תמיד אוזן קשבת.
כשנפגשנו ברשת, אחרי שהתגברנו על החשדנות (אתה בעיקר), הפכנו לחברים טובים. חברי נפש, לא רק עמיתים למקצוע (זה שאני בכלל נחשבת עמיתה שלך זה נס בפני עצמו, אתה המנוסה כל כך, המקצועי כל כך, ואני, שעדיין מהססת ומתקשה להאמין בעצמי ולהאמין לאלו שמאמינים בי, אנחנו באותה שורה??)
ודיברנו המון על החיים, על מה שעברנו. ושיחות רבות אל תוך הלילה. אני, שלא מדברת בטלפון כמעט בכלל, נסחפתי לשיחות ארוכות ומרתקות. הרבה בכי. הרבה צחוק.
ועכשיו, מה? לנסוע לנחם אני לא יכולה. לדבר? אין לי מילים. לי, לי אין מילים. לאשת המילים אין מילים, כי לא תמיד אפשר. ואני לא יודעת איך לסייע לך. עכשיו, בשבעה, אתה תתחיל לעכל. עכשיו, בשבעה, תהיה מוקף אנשים וחום. אני יודעת, עברתי מספיק שבעות בחיים. ומה אחר כך? כשכולם יתפזרו ותחזור לבית שלך? מה יהיה כשכולם יחזרו לעיסוקיהם ואתה תישאר עם בור ענק של קבר אחים ואחיינים? איך יהיה לך כוח לתמוך בהורים המבוגרים ובשאר האחים?
האם תצליח להתאושש מזה? אתה גיבור, אני יודעת, אבל אתה בשיא פריחתך המקצועית, בעיר החדשה שאתה כל כך אוהב, בראיונות בתקשורת, בהשקות... האם יהיה לך כוח להמשיך עם כל אלה?
עם מי תדבר? אני יודעת שאתה נגד טיפול למעט במקרים חריגים. איך תהיה החזרה הביתה? הדרך הביתה, העלייה במדרגות? איך תסובב את המפתח בחור המנעול? האם תבלע את הדמעות ותמשיך להיות חזק כמו שאתה, או שתרשה לעצמך להתפרק?
מה עושים אתך, י' היקר, עכשיו ובכלל?
אני רוצה לעזור, אבל חסרת אונים. מדברת אתך קצת בכל יום, כמה שאתה מרגיש שמתאים. אתה יודע שאני תמיד בשבילך, במגבלותיי אני. והכול פתאום כל כך מתגמד לי. הטיפול שלי. המחלות שלי. החלאות שאני מתמודדת אתן. המילים שלי וסימני הפיסוק שלי שהיית הראשון שניתב אותי בהם ועזר לי לסלול את הדרך שהייתי אז בתחילתה.
מה אני עושה אתך, מה????
*וזה המקום לבקש מהפסיכולוגיות ומכל מי שמכיר גופים שעוזרים במקרים כאלה. אני לא מדברת על ער"ן ועל סה"ר. אני מדברת על גופים וארגונים שמתמחים בעזרה למי שעבר טלטלה כזאת שאין שום דרך ברורה להתמודד אתה. בבקשה עזרו לי להפנות אותו למישהו שיכול לעזור בטרגדיה כפולה מזוויעה שכזאת.
תודה.
י' יקר שלי.
רק לפני כמה ימים, יום לפני המקרה הנורא, יותר נכון המעשה הנורא, כי מקרה הוא מקרה ועל מקרה אי אפשר לכעוס, עשינו קאצ'ינג אפ טלפוני אחרי מיליון שנה שלא. צחקנו, קצת ריכלנו, שיתפנו, והבטחנו שלא ניעלם זה לזה שוב לכל כך הרבה זמן.
יום למחרת עולמך נטרף באכזריות כל כך צורמת. האחיין הבכור שלך גדע את חייו באבחת ירייה. צוות מד"א שהוזעק למקום מצא אותו ללא רוח חיים. אחיך הבכור, שנמנה עם צוות מוקד החירום, התלווה אליהם וראה. ראה את כל מה שלא רצה להאמין בו. ראה את מה שלא האמין לשום הפצרה של בני משפחה אחרים. שלא האמין כמה דיכאון יכול להיות עמוק. שהתעקש שהכול יעבור, שיהיה בסדר, שלא צריך להגזים. שהתעקש שלא לאשפז אותו אשפוז כפוי למרות תחנוניהם של בני המשפחה.
ראה את הכול והבין מיד. שוטר שראה את אביך יוצא מהזירה לקח ממנו את נשקו האישי, כפי שנהוג במקרים כאלה, של אדם שמעורב אישית במקרה של אירוע מהסוג הזה. אבל אחיך לא ויתר. לא הוא. כממונה על הביטחון ביישוב הוא נסע לא הרחק משם, ופקד על אחד מפקודיו למסור לו את נשקו האישי לצורך בדיקה. הוא הספיק לומר לו שיש לו כרטיס אדי, לתרומת איברים, ואז ירה גם הוא בעצמו, לעיני המאבטח ההמום.
ואתה? מה קרה לך? אתה, שמעולם לא ישבת שבעה, שמעולם לא היית אפילו בהלוויה... אתה לא מאמין. לא. לא מבין איך הטרגדיה הכפולה הזאת קרתה ממש מתחת לאף של כולם.
ואתה, על מי תכעס? הן לא מדובר בפיגוע, לא ברצח או בתאונת דרכים. הן לא מדובר ביד המקרה. מדובר בכתובת שהייתה על הקיר, ובכתובת שלא הייתה לכתובת שהייתה על הקיר.
ואתה מספר לי איך אביך רצה שיקברו גם אותו ליד בנו הבכור, ליד נכדו הבכור. ואתה לא מבין (כי תכלס, איך אפשר...)
ומי מדבר עכשיו על להמשיך הלאה, על איך להמשיך. אנשים רבים זורמים לשבעה, אנשים עוד יותר רבים כותבים לך. כל כך הרבה אנשים מכירים אותך כאדם מקצועי, צנוע ובעל יושרה. כאדם שלא מהסס להתלבט ולהתייעץ כשאינו בטוח בעצמו.
אתה, המנטור שלי, מי שהכניס אותי למקצוע וסידר לי את העבודה הראשונה שלי בעריכה. מי שהאמין בי הרבה לפני שהתחלתי לחשוב על להאמין בעצמי. מי שתמיד ענה לי בסבלנות רבה לכל שאלה והתייעץ גם אתי. מי שרק לפני יומיים ברך אותי על ההתקדמות במקצוע והיה תמיד אוזן קשבת.
כשנפגשנו ברשת, אחרי שהתגברנו על החשדנות (אתה בעיקר), הפכנו לחברים טובים. חברי נפש, לא רק עמיתים למקצוע (זה שאני בכלל נחשבת עמיתה שלך זה נס בפני עצמו, אתה המנוסה כל כך, המקצועי כל כך, ואני, שעדיין מהססת ומתקשה להאמין בעצמי ולהאמין לאלו שמאמינים בי, אנחנו באותה שורה??)
ודיברנו המון על החיים, על מה שעברנו. ושיחות רבות אל תוך הלילה. אני, שלא מדברת בטלפון כמעט בכלל, נסחפתי לשיחות ארוכות ומרתקות. הרבה בכי. הרבה צחוק.
ועכשיו, מה? לנסוע לנחם אני לא יכולה. לדבר? אין לי מילים. לי, לי אין מילים. לאשת המילים אין מילים, כי לא תמיד אפשר. ואני לא יודעת איך לסייע לך. עכשיו, בשבעה, אתה תתחיל לעכל. עכשיו, בשבעה, תהיה מוקף אנשים וחום. אני יודעת, עברתי מספיק שבעות בחיים. ומה אחר כך? כשכולם יתפזרו ותחזור לבית שלך? מה יהיה כשכולם יחזרו לעיסוקיהם ואתה תישאר עם בור ענק של קבר אחים ואחיינים? איך יהיה לך כוח לתמוך בהורים המבוגרים ובשאר האחים?
האם תצליח להתאושש מזה? אתה גיבור, אני יודעת, אבל אתה בשיא פריחתך המקצועית, בעיר החדשה שאתה כל כך אוהב, בראיונות בתקשורת, בהשקות... האם יהיה לך כוח להמשיך עם כל אלה?
עם מי תדבר? אני יודעת שאתה נגד טיפול למעט במקרים חריגים. איך תהיה החזרה הביתה? הדרך הביתה, העלייה במדרגות? איך תסובב את המפתח בחור המנעול? האם תבלע את הדמעות ותמשיך להיות חזק כמו שאתה, או שתרשה לעצמך להתפרק?
מה עושים אתך, י' היקר, עכשיו ובכלל?
אני רוצה לעזור, אבל חסרת אונים. מדברת אתך קצת בכל יום, כמה שאתה מרגיש שמתאים. אתה יודע שאני תמיד בשבילך, במגבלותיי אני. והכול פתאום כל כך מתגמד לי. הטיפול שלי. המחלות שלי. החלאות שאני מתמודדת אתן. המילים שלי וסימני הפיסוק שלי שהיית הראשון שניתב אותי בהם ועזר לי לסלול את הדרך שהייתי אז בתחילתה.
מה אני עושה אתך, מה????
*וזה המקום לבקש מהפסיכולוגיות ומכל מי שמכיר גופים שעוזרים במקרים כאלה. אני לא מדברת על ער"ן ועל סה"ר. אני מדברת על גופים וארגונים שמתמחים בעזרה למי שעבר טלטלה כזאת שאין שום דרך ברורה להתמודד אתה. בבקשה עזרו לי להפנות אותו למישהו שיכול לעזור בטרגדיה כפולה מזוויעה שכזאת.
תודה.
