מבינה
מהמילים שלך וממה שביניהן מבינה כמה קשה, חונק ומכאיב.. וכמה במצב הזה הצורך לצעוק הוא האפשרות היחידה מבחינתך, להשמיע את שבפנים, את שאת אוגרת, את שחונק וצורב כל כך.. ורוצה לנסות להציע לך לצרוח. פשוט כך. לצרוח אל מי שיכול לשמוע, אל מי שרוצה לשמוע, אל מי ששם בשבילך ומחכה שתצרחי..שתעיזי להוציא.. שתעיזי להישמע, להיות ולחוות.
אני יודעת ומכירה שקשה להוציא הכל בטיפול, אבל גם יודעת שהרבה יותר קשה ומכאיב להישאר עם הכל חונק מבפנים.. מה את אומרת? אולי כדאי לנסות עוד קצת?
ואולי יש שם מישהו, חברה קרובה, שאם רק תתני להם להיות איתך הכאב, לא תאלצי להיאבד בחושך לבדך?..
(וגם לפעמים עלי מקל כשהכל חונק לכתוב ולשלוח מייל למטפלת/ להביא לטיפול..וככה גם כשקשה לדבר בטיפול או כשהכאב הוא בין הפגישות יש מי שיכיל, מי שישמע ויפיג את הבדידות והכאב הבלתי נסבלים ככ)
שולחת לך חיבוק חזק, חזק..והלוואי ותרגישי שאת קצת פחות לבד.
