טריגר בהחלט

[bonfire]

טריגר בהחלט

כל כמה שנים, אני אכנס, אפתח איזה שם חדש, ארשום כמה זמן עבר.
כל פעם, שונה פה אבל נשאר אותו דבר. כל פעם מבועתת שאולי יזהו. כל פעם אכתוב רק כשאני בתקופה קשה. כל פעם מתביישת מחדש כי הזמן עובר ובוא נודה באמת אני לא נהיית יותר צעירה.
זה התאים לאז, לנערה שהייתה- לכתוב על הקאות, צומות וחתכים.
10 שנים שאני מתכחשת לעולם וחצי מקבלת בעצמי שיש הפרעה.
10 שנים שכאשר רק התחלתי הייתי בטוחה שזהו שלב חולף- עד ש...יהיה מספיק. .
אבל אחרי כמה שנים הבנתי שזה אינו שלב חולף. זה כבר חלק ממני. אני לעולם לא אוהב את המספר על המשקל. לעולם לא אהיה מסופקת. תמיד תהיה הפוגה שתעצור את המערבולת-
לעולם לא אתייאש.
אז היו הפוגות, קילוגרמים עלו, קילוגרמים ירדו.
כבר שנים שאין חתכים. עד השבוע. ואם לא הייתי מתביישת כ"כ בסימנים הייתי מחריבה חצי גוף.
וזה בדיוק כמו אז- פשוט. קצת מפחיד. הרבה מוכר.
זה כמו להפסיק לעשן. לרצות. לקחת שכטה. ועוד אחת. ואז להבין שנדפקת ואת אוהבת את זה יותר מדי.
ואני מעשנת, בכמויות. אני מרגישה בכל יום שעובר את הגוף שלי נחלש. אבל הקילוגרמים שהעליתי (ושנאתי כל גרם) יורדים. לאט לאט. והנה ה-bmi חזר לסקלה תקינה מעט. אבל זו רק ההתחלה.
כי יש לי כוחות לעוד. המון כוחות.
ובא לי להרוס. וכיף לי שיש לי משהו אחר להתעסק בו (כי ירידה במשקל זו הדרך האולטימטיבית לשכוח כמה כואב לי עכשיו) ואני רוצה מיד ועכשיו ומהר. את הכל להוריד.
אני שורפת את הגרון, כי אני בהיסטריה שלא הוצאתי הכל. אצלי אין בולמוסים לא נשלטים- הכל מתוכנן (לפחות ב-99%).
למרות שהקאתי היום אני לא רוצה להישקל מחר. כי צום תמיד עדיף על הקאות.
אני מנסה לחשב מתי אני אשבר- ואני יודעת שהפעם זה שוב ככה עוצמתי.
אני מנסה לחשב מתי הגוף שלי ישבר, ואני יודעת שאני לא ילדה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להחריב את הגוף שלי בלי הכרה כבר.
אבל לא אכפת לי מההשלכות.
אני רוצה מיד ועכשיו ומהר.

ואני מתביישת, יותר מתמיד.
האבסורד שמבחינת העולם אני בצד השני של מתרס פגועי הנפש.
אני תוהה אם ההכחשה והחיים בסתר הם אלה שעזרו לי לא לעבור צד.

ומה אכפת לי בעצם מבושה.
אני רוצה מיד ועכשיו ומהר.

 

[levshavur]

טריגר מעליי!!!

בונפייר שלום,
קודם כול אני רוצה להגיד לך שאני המון שנים פה, ואני לא מזהה מי את, אז את יכולה להיות רגועה.
דבר שני, ממש שאין לך ממה להתבייש! לא מהמראה החיצוני, ובטח שלא מזה שיש לך מחלה, גם אם היא הפכה להיות 'כרונית' (והלוואי ולא!!!).
האם למשל אני צריכה להתבייש בזה שיש לי התקפי אסתמה?...
הבעיה היא לא את, הבעיה היא סטיגמה חברתית...אנשים מתביישים במראה חיצוני בגלל שהחברה מתקשה (או לא רוצה לדעתי) לקבל את האחר והשונה.
אם למישהו יש בעיה נפשית, אז זה מרתיע אנשים עוד יותר אם הם יודעים...אנשים בורחים ממה שלא מוכר להם. לצערי זו המציאות העגומה.
אבל, ופה האבל הגדול- לא כול האנשים הם כאלה!!! יש לי חברות שמנות מאוד (ברמה אובייקטיבית) שמצאו לעצמן אהבה בחיים, מצאו בן זוג, הולידו ילדים...
אחת מהן הלכה למכון לשינוי תדמית, ויצאה משם יפהפייה !!! יש המון מה שאפשר לעשות לשפר מראה חיצוני: אז הולכים לתופרת ומעצבים בגדים לפי הטעם האישי , מנסים מה האיפור הכי מתאים, תסרוקת וכדו'...ובכול מקרה את לא חייבת לשנות שום דבר, את יכולה להישאר עם המראה שלך כפי שהוא כיום! מי שבאמת יאהב אותך, יאהב אותך בגלל אופי ורגשות...
אני לא יודעת אם את זוכרת אותי, אבל אני הייתי 9 שנים עם המחלה הזאת...הייתי עם פגיעה עצמית ואובדנות ודיכאון והמון תופעות של פוסט טראומה, והייתי ביותר מאשפוז אחד...אבל היום אני 'בחוץ', החלמתי לחלוטין, יש לי חיים נורמטיביים לגמרי, חיים מאושרים. מצאתי לי בעל מקסים, ואני נשואה כבר 3 שנים...
אז תחבקי את התקווה בשתי ידיים!!!
לגבי הפגיעה העצמית: האם את יכולה לזהות מה גרם לזה להופיע דווקא עכשיו?
האם את יכולה לנסות ולחשוב , איזה רגשות כואבים, שבהם את מפחדת לגעת נמצאים שם מאחורי ההתעסקות באוכל או בהימנעות ממנו?
האם יש לך פסיכולוגית שמלווה אותך? האם את מקבלת טיפול תרופתי?
אני חושבת, שעם כול כמה שזה קשה ומעצבן, כן תצטרכי לעבור שוב את כול התהליך מחדש...
במידה ואת מרגישה שאת ממש לא מסוגלת לצאת מהמחלה הזו (למרות שלדעתי זה אפשרי גם אם מאוד מאוד קשה) אז לפחות תנסי למזער נזקים, תנסי לקבל את עצמך, ולאהוב את עצמך כפי שאת.
אם תחייכי אל העולם, הוא יחייך אלייך

בעתיד בבקשה אל תכתבי איזה סוגי פגיעה 'עדיפים' כי זה עלול לגרום לרעיונות לא טובים לכותבות שאולי לא חשבו על זה לנסות סוג אחר של הפרעה...

את מוזמנת בחום להישאר כאן ולשתף.
לבשה.

 

[bonfire]

יתכן שטריגר...

היי,
ראשית אני זוכרת את הניק שלך, אבל אני לא זוכרת את הסיפור שלך.
שנית, אני אנסה להבהיר את עצמי קצת יותר, מהסערה שהייתה אתמול אולי הייתי קצת לא ברורה (אני גם נוטה להתנסח בצורה כזו ברגעים של מערבולת קשה).

אחת הסיבות שעזבתי את הפורום בו הייתי פעילה, עוד מלפני שנים, היא בגלל הפער בין העצות שנתתי והרציונל הבריא לבין התחושות/מעשים שלי בפועל (עד היום קשה לי לבטא את עצמי במושגים של חולה/מופרעת אכילה).
אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב בפורום עוד בתור נערה, היא שאף אחד מהסביבה שלי לא באמת יודע על ה"עולם הנסתר" שאני מחביאה. לא על הקאות ובטח שלא על החתכים.
יש רק אדם אחד שיודע על הקאות, אבל גם זה בקמצוץ מן האמת- והיה מלית ברירה. וככה נשאר המצב עד היום.
אני אציין גם שההקאות אינן חלק רציף מהיום יום שלי. זה בא והולך בתקופות אבל בטח לא כמו בהתחלה.
מי שמכיר אותי יודע רק על שריטה עם אוכל ודיאטות קיצוניות. כי זה משהו שכן מתקבל כנורמטיבי בחברה שלנו, ואם נהיה כנים, אי אפשר באמת להסתיר במאת האחוזים לאורך שנים.

אני לא אוהבת את המשקל שלי, בטח לא כאשר יש עלייה ובטח שלא את מה שמשתקף מול המראה. מעולם לא אהבתי. יש תקופות שקיבלתי יותר ויש תקופות ששנאתי עד טירוף.
אבל עם כל זאת, אני מודעת לכך שאני לא הר אדם.
אולי אם הייתי בתקופה יותר שפויה המילים שלך היו מצליחות לחדור אליי ולו במעט, אבל בימים האלה שאני נמצאת בהם, שהם כ"כ קיצוניים, החיבור בין משקל, לבין קבלה ואהבה עצמית אינו קיים. סדרי העדיפויות שלי משתנים, ולא באמת אכפת לי מה נהרס בדרך.
אבל...אם הייתי במצב פחות קיצוני כנראה שלא הייתי בוחרת לכתוב כאן (ומצטערת על הנימה הסוציומטית שמשתקפת כאן).
חתכים בשבילי זו רגרסיה קשה. עבדתי להפסיק את זה לפני שנים וזה לא היה פשוט בכלל. בלשון המעטה. ולחזור לאותה רמת תיעוב/כאב עד כדי כך שלא מספיק שאני חושבת על זה אלא גם מבצעת- ערער אותי הרבה יותר מכל התנהגות לא בריאה אחרת.

אני לא מטופלת (היום בפעם הראשונה בחיי ביררתי מחירים של פסיכולוגים וזה מטורף מדי לסטודנטית שכמותי) ובטח שלא ע"י תרופות (וסבסוד של קופות חולים מעולם לא היה אופציה מבחינתי).
כל העיסוק היום יומי שלי (לימודים/ידע/עבודה) מתעסק בהפרעות/מחלות נפש- זאת הייתה הכוונה שלי ב"צד השני של המתרס".

דבר אחרון, אולי התנסחתי בצורה קשה מדי (למרות שאני יכולה למצוא בארכיון הודעות קשות מאלו

) ולא סתם ציינתי שזה טריגר, אבל חשוב לי לציין שזאת הייתה הדרך לבטא את התחושות שלי. בלבד. הרי צום לא באמת עדיף על הקאות...
עם זאת, מי שכבר נמצאת שם, לא פתאום תקבל איזשהי השראה מכך שציינתי את זה. אז עם זה אני לא מסכימה (ואני לחלוטין כותבת מאותה נקודת מבט של נערה שרק הייתה "בהתחלה"). אבל מכבדת לגמרי.

אם ברור לי מה הפיל אותי כ"כ? בוודאי. אבל אני לא אוהבת להשתמש בתירוצים חיצוניים. בסופו של דבר הכל נעשה מבחירה. קשה ככל שיהיה.
זה פשוט עזר "להאיץ" את המעשים.

תודה על התגובה.

 

[קולדון]

שנאה עצמית טריגר

היי..
כמו לבשה, אני גם לא מזהה את הניק שלך ומהמעט שיצא לי לקרוא כאן מתנצלת מראש אם אני עושה יותר מידי השכלות.

כל השנים של ההרס העצמי שלי היו מלאות בשנאה עצמית.
זה נמשך בערך מאז שאני זוכרת את עצמי ועד גיל מאוד מאוד מבוגר, במקביל להפרעות אכילה אבל גם בתקופות טובות יותר.

היה איזה רגע מחונן בטיפול שבו הבנתי בעצם שמה שאני עושה לעצמי, מה שאני מפרשת כשנאה עצמית-
גם אני פוגעת בעצמי בצורה נוראית, מתעללת בעצמי, הפרעות אכילה,מחסור בשינה,סמים, סקס משפחה וכו... הוא לא באמת שנאה עצמית ולא באמת מגיע מקום של שנאה עצמית.

כל הזמן ניסיתי להבין למה אני שונאת את עצמי ככה,
ובסופו של דבר הבנתי שכילדה היה לי הרבה יותר קל לשנוא את עצמי מאשר להתחיל לשנוא למשל את אבא שלי, כי ביני לבין עצמי לשנוא את אבא שלי היה כנראה יותר כואב.
עשיתי איזושהיא העברה בראש וזה נתקע למשך הרבה מאוד זמן.
מבחינה מסויימת השנאה העצמית נתנה לי תחושת שליטה,
כי הרגשתי שאני עושה משהו שפוגע בי (ולכן כביכול אני יכולה לשנות ולהפסיק) ולא מישהו אחר עושה לי משהו רע (שאני לא יכולה לשלוט ולשנות) והעולם שלי יכול להמשיך להיות יפה ולא הרוס.

זו היתה עבורי הבנה גדולה מאוד כי זה גרם לי לשנות לחלוטין את התפיסה של השנאה העצמית הזו, ולהבין שזו הייתה הדרך שלי להגן על עצמי דווקא כי כן שמרתי על עצמי.


את יכולה להתחבר לזה?
את יכולה לנסות להבין מתי התחילה ההתנהלות הזו אצלך ומה היה הטריגר? את כמובן לא חייבת לכתוב כאן, אבל אם תמצאי שהשורש לשנאה העצמית לא מגיע באמת משנאה עצמית, אולי תוכלי יותר בקלות למצוא חמלה כלפי עצמך ולשנות את הכיוון.
אני יודעת שלי זה שינה מאוד מאוד את הכיוון.

 

[levshavur]

מעניין...

קולדון שלום,
אני מוצאת את עצמי מזדהה במובן מסוים על מה שכתבת על התהליך שלך, ואני תוהה אם חלק מה'מרד' שלי נגד ההורים, ובמיוחד נגדש אבא, בא מהמקום הזה שפחדתי לכעוס עליו באופן גלוי, כי פחדתי שהוא ייפגע בי, אז היה 'קל' יותר להתעסק בקטע של האוכל...
לבשה.

 

[ג ר נ י ו ם]

הי. נעים מאוד (בניק הזה)

ההודעות שלך מאתגרות, ואני מסכימה ולא מסכימה עם ההצהרות שלך (ומזדהה ולא מזדהה, פחות או יותר בהתאם). קודם כל, אם לא היית בטיפול מעולם, אז - כמו שאת יודעת, משהו הוביל אותך הרי לברר מחירים - זה זמן טוב לנסות את זה. מימנתי טיפול כסטודנטית לתואר ראשון ושני בארץ וזה קשה אבל לא בלתי אפשרי, וחוץ מזה, אין ממש דבר כמו "מחירים של טיפול", לפחות בכל הקשור לטיפול פסיכולוגי, וגם מטפלים פרטיים יכולים לגבות as little as מאתיים ש"ח לשעה. אם את בירושלים או במרכז, מרכז הייעוץ לאישה מציע סקאלת מחירים שפויה יותר (http://www.ccw.org.il/). פסיכיאטרים פרטיים זה מסובך יותר מבחינה כלכלית (קשה לי להאמין שמישהו מהם ירד למתחת ל-400 לשעה, וגם זה כבר די נדיר), אבל, בגדול, אצל רב האנשים לא נמצא הבדל בין תרופות פסיכיאטריות לפלאסיבו, כך שאם לא בא לך או שאת לא יכולה להרשות לעצמך זה לא נראה לי נורא.

אני מניחה שאת יודעת שטיפול לא בהכרח מוביל לשינוי ממשי או להקלה שאינה רגעית, אבל בכל מקרה נראה לי שזה משהו שנראה לי ששווה לך לנסות. מה שנראה שכן מוביל לשינוי ממשי בכל מה שקשור להרגלי אכילה/פציעה עצמית הוא טיפול ביהוויוריסטי. גם דיאטנית טובה (פרטית תעלה משהו כמו 200 ש"ח לפגישה). אני לא יודעת כמה את מעשנת אבל בתקופות שבהן עישנתי קופסה ביום זו היתה נראית לי הוצאה הגיונית לגמרי (אף על פי שהיא, כמובן, בלתי הגיונית בעליל). את יכולה לנסות להפעיל את אותו רציונל לגבי טיפול.

10 שנים זה לא מעט זמן וזה אכן כנראה אומר שאת בצרות. צריך כוח רצון ו-incentives די רציניים כדי לחזור לאכול נורמאלי ולא לפצוע את עצמך, שני דברים שאינם, אגב, קשורים בהכרח למידת שביעות הרצון שלך מהמשקל שבו את נמצאת או מהחיים באופן כללי (ולכן טיפול התנהגותי נראה לי יותר יעיל. לא, למשל, אם מה שאת מרגישה שאת צריכה לדבר עליו הוא טראומות ילדות או איך העולם הזה הוא הגרוע שבעולמות האפשריים או למה את מרגישה תמיד לבד ודברים מהסוג הזה. אבל אז לא הייתי מצפה להתקדמות אלא מכינה את עצמי לרגרסיה, שוב, בגדול, ויש יוצאי דופן כנראה וכו'). לשנוא את הגוף שלך זה נורמאלי לגמרי וגם פרקטיקות מסוימות של הרס עצמי (עישון?) או אפילו מינונים מסוימים של פגיעה עצמית. עם הפרעות אכילה יש יותר מרחב בעיני (דיאטות מסוימות הן לא הרבה יותר מהרעבה עצמית לגיטימית), ואת יכולה לשנוא את עצמך ולהתענות בגלל המשקל שלך בלי שאף פסיכיאטר יגיד שום דבר. פציעה עצמית, לעומת זאת, זה משהו שאת עושה או לא עושה. כמו כינים (יש לך או אין לך?) או גשם (יורד עכשיו או לא יורד?). כך שאם נראה לך שזה רעיון רע יותר משזה כיף להרוס את עצמך, את צריכה להפסיק לחתוך את עצמך ולחזור לאכול בלי להקיא או לצום, ואם את לא יכולה לעשות את זה לבד טיפול התנהגותי כלשהו זה רעיון טוב.

טוב, עכשיו קראתי שוב את ההודעה שלך וראיתי שאת ממילא יודעת את רב הדברים האלה. סורי. אולי לשמוע אותם ממישהי אחרת יועיל איכשהו.

אולי הדברים הבאים יעזרו?
נשמע שאת highly functioning (מצטערת על האנגלית, זה השלב ביום שבו אני מתעצלת לבדוק איך אומרים דברים בשפה שבה לא חשבתי אותם), ולכן ה-stakes (מה שמונח על המאזניים?) לא נראים לך גבוהים מדי. ממקומי, טיפה יותר מעשר שנים מאז נקודת ההתחלה, לפחות זו שבה התחלתי לפצוע את עצמי, השאלה היא לא כמה הגוף יוכל לשאת (הגוף לא מתפרק כל כך מהר, ועשורים שלמים יכולים לחלוף לפני שתגלי שאת בת חמישים ונראית בת שבעים וחמש, למשל, או שהעצמות שלך בנות מאה), אלא כמה הנפש שלך תוכל לשאת ומה יקרה לה בדרך, וכאן ההשפעות מידיות יותר, וכמובן שבשלב מסוים גם התפקוד שלך יפגע (נשמע שהתפקוד שלך חשוב לך). לא כתבת על בן או בת זוג אבל זה practically impossible להיות במערכת יחסים אמיתית בזמן שאת עסוקה בלהרוס את עצמך (ואם בני או בנות הזוג שלך מוכנים to witness it ולא משתגעים משהו כנראה ממש לא בסדר בהם או בזוגיות). אז החל משלב מסוים זה נראה לי כמו עניין של סדר עדיפויות וכמו שכתבת, בחירה. וזאת אכן הבחירה שלך אם להרוס את עצמך עכשיו או לא ובמידה מסוימת גם באילו מינונים, ובלי קשר לשאלה האם הבחירה הזאת תוביל לאובדן שליטה או לא, אל תטעי את עצמך - כשמדובר בסוג הזה של התנהגויות גם אם הכל מתוכנן ב-100% את נמצאת באיזור של חוסר שליטה מוחלט. אנשים שיש להם איזושהי שליטה על הנפש או ההתנהגות שלהם לא פוצעים את עצמם, מרעיבים את עצמם או מקיאים. כשאת נכנסת ל-realm הזה את נכנסת לתחום חוסר השליטה המוחלט והטירוף. זה טירוף, למעשה, לחשוב אחרת (ואני כותבת לך כמי שלעיתים קרובות מדי טועה לחשוב שהכל מתוכנן והכל בשליטה; אם לדייק, הכל מתוכנן, וגם אם נדמה לי שזה אומר שהכל בשליטה, "תכנון" ו"שליטה" הם דברים שונים, ו"תכנון" עצמו יכול להצביע על חוסר שליטה). ולכן אני חולקת עליך - זין על מה שחושב העולם, את לגמרי בצד השני (כלומר, בינתיים, בשני הצדדים).

מקווה שמשהו מזה היה יעיל. היה יכול להיות יותר מעניין על בירה וסיגריות אבל זה מה יש.

 

[bonfire]

קולדון וגרניום (קצת טריגר )

קודם על מעריכה את התגובה המושקעת.
גרניום- מעולם לא התחברתי לפסיכולוגיה ביהוויוריסטית. אולי בגלל שמעולם לא באמת התנסיתי בו. אני כן מאמינה שהוא יעיל ואפילו מאוד, אבל לא מתאים להשקפת העולם שלי.
הפציעה העצמית היא משהו שלא עשיתי שנים ואני כן מרגישה שזו הייתה נפילה ואני לא מאמינה שזה יחזור להיות כחלק מהווה שלי.
המחשבה שעמדה מאחורי הרעיון של לחפש טיפול (שגם התפוגג לו מהר מאוד) היא להיות במקום שבו אוכל לפרוק את הדברים שאני לא חולקת בכלל ביום יום. בדרך כלל זה אפשרי, אבל לפעמים...זה כבד מדי. מצד שני כלכלית בלתי אפשרי לעמוד בזה. הרבה מהחלק השני שלך הוא נכון, אני יכולה להתחבר לזה דווקא מתוך הרגעים היותר קשים שלי. אולי קצת קשה לי להודות בזה אבל בהחלט, השליטה היא לחלוטין מדומה.

קולדון-
אני לגמרי יכולה להבין את ההיגיון במילים שלך. אני לא חושבת שזה נכון במקרה שלי ופחות קל לי להתחבר לי לזה. ברור לי לגמרי שהטריגר היה חיצוני, אבל הוא או אף אחד אחר לצורכו של עניין לא היה מקור לשנאה העצמית הזו. כן ברור לי לגמרי שזה לא משהו מולד ולסביבה הקרובה והרחוקה שלנו חלק בלתי נפרד בעיצוב חיינו כבוגרים. אבל עדיין בהשקפה שלי יש פער עצום בין טריגרים או "כוחות מניעים" לבין מקור למעשים כאלו או אחרים.

בנימה יותר כללית-
אני יכולה להמשיך ולהרחיב. אבל מרגיש לי שיש פה איזשהו אפקט של טחינת מים ילדותית מצידי שלא תכננתי אותו מראש שכשכתבתי את ההודעה.
אני כן חושבת שראוי להגיב אם השקעתן זמן בלקרוא והשקעתן מחשבה בלהגיב למילים שלי.
אני במקום עכשיו שאולי היה לו כוח מניע אבל קצת קשה לראות אחרת כשאני מרגישה שאני חוזרת למקום שהרבה מאוד זמן ייחלתי לו בתוך תוכי. ברור לי שזה לא בריא, אבל מעבר לרצון להשיל משקל זה מספק לי את הנחת שאני כ"כ צריכה. המלחמה הזו, מתישה ככל שתהיה, הרבה יותר מספקת אולי מכל ציון או איזשהו הישג אחר כרגע.

עכשיו במקום הזה, עם כל ההערכה לתגובות שלכן לנוחות שיש בלכתוב (כמעט) את מחשבות והלך חיי שכל כך חבוי, אני לא יכולה באמת להתחבר לעצות הבריאות שאתן נותנות. אני לא מגיעה מתוך מקום של עיקשות נטו- אלא מתוך המקום הכי אמיתי.

תודה על המקום.

 

[Sheket Has]

סליחה אם אני ממשיכה איפה שהרגשת שהספיק לך

ותרגישי חופשי לא לענות
אבל מלקרוא אותך עולה לי השאלה הפשוטה-
עד מתי?
מה יספיק לך? מתי תפגעי בעצמך מספיק כדי להפסיק? (אפרופו שליטה מדומה...)

ואולי ממקום אחר-
איפה את פחות לבד עם הכל?
זה נשמע שאת נושאת משא כבד כל כך, ולבד ולבד, ושזה לא נראה אפשרי ליצור כזה מרחב בחיים הנוכחיים שלך.
אולי פה זאת התחלה?
מאוד מוזמנת להישאר...
אולי יש עוד מקומות שאפשר להפוך לכאלה בחוץ?

 

[קולדון]

מחקתי את השירשור שהצטרף לכאן

לבקשת הכותבת שפתחה אותו.
ויחד איתו נמחקו כל ההודעות ששורשרו..