דלית - delete
New member
טקס תה ותפילה, בין מדיטציה לתרבות
"• טקס התה למי שלא היה ב"אורחות לוחמים".לדרור דרור. עיין גם בתשובה קודמת לדוד כפרי. תה נולד כתרופה, כמו קוקה קולה, והתבגר למשקה. במאה השמינית בסין הפך להיות עיסוק נאצל על סף השירה; משורר מתקופת סונג, ליהצ'ילאי, סבר ששלשת הדברים העצובים ביותר הינם הרס צעירים ע"י חינוך מוטעה, ביזוי ציורי איכות על ידי התפעלות גסה של חסרי הבנה, וקילקול של תה טוב על ידי הכנה לא נאותה! ב – 879 לספירה המקובלת הגיע דיווח ראשוני למערב על תה בסקירה של נוסע ערבי על "מיסי המלח והתה בקאנטון (מחוז בסין)" ואחריו דיווחו על המשקה הנעים מעלי שיח נוסעים רבים, ממארקו פולו ואילך. ב1610 הגיע לראשונה תה לאירופה. ב 1678 כתב הנרי סאוויל האנגלי ששתית תה הינה מנהג ניתעב, אבל כל מי שמכפישים אותו צובר פרסום (עיין ערך יהדות חרדית) ואכן קל מהרה הפך התה למשקה בהא הידיעה בחברה הגבוהה ואוהדיו טענו כי "אין בו את גבהות היין, גסות הקפה או תמימות הקקאו"! הסימן הראשוני לפרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית היה "מסיבת התה הבוסטונית" כשהושלכו ארגזי תה בריטי למימי המפרץ. ככל שאני זוכר מסיני – גם הבדואים העניים ויתרו על הקפה אבל לא ויתרו על כוס תה חריף ומתוק עם ריח עשן המדורה. המאה השש עשרה ביפן, בדיוק בעידן המלחמות "סֵנְגקוּ גִ'ידַי", הפכה את התה לסמלה של "דת האסטטיקה", תה-איזם. ההערצה פה הינה לביטויי היופי הקיימים בטבע, ולא לאיך האדם מוחק את הקיים. גנן מערבי עד לפני שלשים שנה היה מגלח את התלולית, יפני היה משתמש בה כנקודת מוקד לגן כולו. תה-איזם חופף ואופף את כלל התרבות היפנית. זו הינה האומנות של הסתרת היופי כדי שאתה הצופה תגלה אותו לבד, של רמיזה עמומה של משהו שאינך רוצה לחשוף באור הזרקורים. כאן הגיע לשיאו תהליך שעבר דרך שלש שושלות בסין: שושלת טאנג בה בושל גוש עלים מודבקים והיא האסכולה הקלאסית; שושלת סונג בה הוקצפה אבקת תה - האסכולה הרומאנטית; ושושלת מינג בזמנה נהגו לחלוט עלים - האסכולה הנאטורליסטית. היפנים גם קבלו מן הסינים שלתה תכונות מופלאות של להפיג עייפות, לשמח את הלב, חיזוק ההחלטיות וכח הרצון, שיפור ותיקון הראיה. יופיו של כנס לשתיית תה נובע מאדריכלות הגן, יופיים של הכלים, יופיין של תנועות המשתתפים, הבנת הרמיזה הבנויה על התרבות היפנית והאינטריאקציה בין המשתתפים. מה שספרתי בסדנא אתמצת לפורום: האורח עובר מספר שלבים. בבואו הוא נכנס לגן זעיר ומוצא על ספסל קימונו מקופל עבורו. הוא מחליף בגדיו ויושב, מתבונן בתמונה בודדה שהונחה שם, בעיצוב הגן, במשחק האור והצל על גווני הירוק השונים, הולך ושוכח את טרדות היום יום. כשנשמע הגונג הוא פוסע לאיטו לגן הפנימי הזעיר גם הוא, תוך שהוא עובר פשפש עשוי מארג של במבוק; מעבר סמלי לשלב פנימי יותר של אינטרוספקציה. אבני המשעול בוהקים מים שהותזו טרם בוא האורחים, ופה ושם נראה עלה אדר אדמדם שהונח ע"י המארח בקפידה בדיוק בזוית הרצויה. כעת מגיעים לאגן האבן המאוזב עם קילוח מים בצינור במבוק המתרומם בהתרוקנו ונוטה פנימה בהתמלאו. באמצעות מצקת במבוק עדינה שוטפים פה וידים ונטהרים יותר מן היום יום. מניחים הנעלים שעונות אל הקיר ונכנסים בזחילה דרך הפתח הזעיר המשווה בין כל הבריות כמו שמשפיל ומשווה אותם יום המוות. בפנים בוחנים את הטוקונומה, הגומחה בה מוצגים ציור או קליגרפיה על הקיר וסידור פרחים או סתם כלים נאים למרגלותיו. יש כמובן הקשר רעיוני ביניהם ובין הציור בכניסה, קרוב לודאי גם רמז לעונת השנה, לדוגמא: דמות מעפילה בהר מיוער אדום צהוב בציור בכניסה תרמוז לסתיו, ושיר קליגרפי בתוך ביתן התה מספר על עגורים הנודדים ליעד מרוחק וסידור פרחים המזכיר סירה ומפרש. הכל יכול להתפרש כהצהרת המארח על זיקנותו. "אני מוכן לצאת למסע של סתיו חיי" הוא אומר. אחר כך מקבל האורח הבכיר קערת תה, הוא בוחן את יופיה ושותה. עד כאן בתמצית מפורשת. את התפלה קשה לתאר, צריך לחוות. אין אובייקט גשמי להיתפש בו. גם בתפלה היהודית שלבים. באלו עולה המתפלל, ארבע שלבים רוחניים עיקריים הקרויים עולמות. הוא הולך ומתנתק מן הקטנוניות המצויה היומיומית שלו עצמו ומתנשא והולך דרך מעברי גנים רוחניים מופלאים "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני" (שיר השירים ח', פסוק י"ג). הוא עצמו מעצב את הגן הרוחני שלו, אבל פשפש הבמבוק הוירטואלי הוקנה לו על יד מי שכבר פסע בנתיב העתיק המאוזב וטלול הזה ויודע את מבוכי הגן גם יודע להדריך את המשתוקקים הבאים בשעריו, עייפי השיגרה ולאים מן השטחיות. זה המשעול שאבניו הם דורות העבר והמארח הניסתר חכמי העבר שלנו, המנחים אותנו ברזי הגן והביתן. העמימות התה-איסטית נעלמת בגן היהודי, אמנם מילות התפלה העתיקות מותאמות באורח פלא ללבי יותר מכל שיר שאנסה לכתוב. הן מביעות אותי יותר משיכול אני להביע אותי. ברכות השחר, פסוקי הקטורת כו', פתיל לפתיל נשזר שליבה לשליבה בסולם יעקב הנשען ארצה וראשו בשמים. אני עולה אל הזמירות ומזמר וחותך את הטרדות המפריעות; והלאה משם אל ברכות היוצר ואל הערפל הבראשיתי שהדיו עדיין מתגלגלים עימנו, אל הבנת הדיבוק שמיתדבק נברא עם קונהו בקריאת שמע, הלאה הלאה נעפיל אל הפסגות הקדושות של עולם האצילות בתפילת הלחש המרוממת: אני...והאין סוף. " צבר ארם, שו"ת
"• טקס התה למי שלא היה ב"אורחות לוחמים".לדרור דרור. עיין גם בתשובה קודמת לדוד כפרי. תה נולד כתרופה, כמו קוקה קולה, והתבגר למשקה. במאה השמינית בסין הפך להיות עיסוק נאצל על סף השירה; משורר מתקופת סונג, ליהצ'ילאי, סבר ששלשת הדברים העצובים ביותר הינם הרס צעירים ע"י חינוך מוטעה, ביזוי ציורי איכות על ידי התפעלות גסה של חסרי הבנה, וקילקול של תה טוב על ידי הכנה לא נאותה! ב – 879 לספירה המקובלת הגיע דיווח ראשוני למערב על תה בסקירה של נוסע ערבי על "מיסי המלח והתה בקאנטון (מחוז בסין)" ואחריו דיווחו על המשקה הנעים מעלי שיח נוסעים רבים, ממארקו פולו ואילך. ב1610 הגיע לראשונה תה לאירופה. ב 1678 כתב הנרי סאוויל האנגלי ששתית תה הינה מנהג ניתעב, אבל כל מי שמכפישים אותו צובר פרסום (עיין ערך יהדות חרדית) ואכן קל מהרה הפך התה למשקה בהא הידיעה בחברה הגבוהה ואוהדיו טענו כי "אין בו את גבהות היין, גסות הקפה או תמימות הקקאו"! הסימן הראשוני לפרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית היה "מסיבת התה הבוסטונית" כשהושלכו ארגזי תה בריטי למימי המפרץ. ככל שאני זוכר מסיני – גם הבדואים העניים ויתרו על הקפה אבל לא ויתרו על כוס תה חריף ומתוק עם ריח עשן המדורה. המאה השש עשרה ביפן, בדיוק בעידן המלחמות "סֵנְגקוּ גִ'ידַי", הפכה את התה לסמלה של "דת האסטטיקה", תה-איזם. ההערצה פה הינה לביטויי היופי הקיימים בטבע, ולא לאיך האדם מוחק את הקיים. גנן מערבי עד לפני שלשים שנה היה מגלח את התלולית, יפני היה משתמש בה כנקודת מוקד לגן כולו. תה-איזם חופף ואופף את כלל התרבות היפנית. זו הינה האומנות של הסתרת היופי כדי שאתה הצופה תגלה אותו לבד, של רמיזה עמומה של משהו שאינך רוצה לחשוף באור הזרקורים. כאן הגיע לשיאו תהליך שעבר דרך שלש שושלות בסין: שושלת טאנג בה בושל גוש עלים מודבקים והיא האסכולה הקלאסית; שושלת סונג בה הוקצפה אבקת תה - האסכולה הרומאנטית; ושושלת מינג בזמנה נהגו לחלוט עלים - האסכולה הנאטורליסטית. היפנים גם קבלו מן הסינים שלתה תכונות מופלאות של להפיג עייפות, לשמח את הלב, חיזוק ההחלטיות וכח הרצון, שיפור ותיקון הראיה. יופיו של כנס לשתיית תה נובע מאדריכלות הגן, יופיים של הכלים, יופיין של תנועות המשתתפים, הבנת הרמיזה הבנויה על התרבות היפנית והאינטריאקציה בין המשתתפים. מה שספרתי בסדנא אתמצת לפורום: האורח עובר מספר שלבים. בבואו הוא נכנס לגן זעיר ומוצא על ספסל קימונו מקופל עבורו. הוא מחליף בגדיו ויושב, מתבונן בתמונה בודדה שהונחה שם, בעיצוב הגן, במשחק האור והצל על גווני הירוק השונים, הולך ושוכח את טרדות היום יום. כשנשמע הגונג הוא פוסע לאיטו לגן הפנימי הזעיר גם הוא, תוך שהוא עובר פשפש עשוי מארג של במבוק; מעבר סמלי לשלב פנימי יותר של אינטרוספקציה. אבני המשעול בוהקים מים שהותזו טרם בוא האורחים, ופה ושם נראה עלה אדר אדמדם שהונח ע"י המארח בקפידה בדיוק בזוית הרצויה. כעת מגיעים לאגן האבן המאוזב עם קילוח מים בצינור במבוק המתרומם בהתרוקנו ונוטה פנימה בהתמלאו. באמצעות מצקת במבוק עדינה שוטפים פה וידים ונטהרים יותר מן היום יום. מניחים הנעלים שעונות אל הקיר ונכנסים בזחילה דרך הפתח הזעיר המשווה בין כל הבריות כמו שמשפיל ומשווה אותם יום המוות. בפנים בוחנים את הטוקונומה, הגומחה בה מוצגים ציור או קליגרפיה על הקיר וסידור פרחים או סתם כלים נאים למרגלותיו. יש כמובן הקשר רעיוני ביניהם ובין הציור בכניסה, קרוב לודאי גם רמז לעונת השנה, לדוגמא: דמות מעפילה בהר מיוער אדום צהוב בציור בכניסה תרמוז לסתיו, ושיר קליגרפי בתוך ביתן התה מספר על עגורים הנודדים ליעד מרוחק וסידור פרחים המזכיר סירה ומפרש. הכל יכול להתפרש כהצהרת המארח על זיקנותו. "אני מוכן לצאת למסע של סתיו חיי" הוא אומר. אחר כך מקבל האורח הבכיר קערת תה, הוא בוחן את יופיה ושותה. עד כאן בתמצית מפורשת. את התפלה קשה לתאר, צריך לחוות. אין אובייקט גשמי להיתפש בו. גם בתפלה היהודית שלבים. באלו עולה המתפלל, ארבע שלבים רוחניים עיקריים הקרויים עולמות. הוא הולך ומתנתק מן הקטנוניות המצויה היומיומית שלו עצמו ומתנשא והולך דרך מעברי גנים רוחניים מופלאים "היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעיני" (שיר השירים ח', פסוק י"ג). הוא עצמו מעצב את הגן הרוחני שלו, אבל פשפש הבמבוק הוירטואלי הוקנה לו על יד מי שכבר פסע בנתיב העתיק המאוזב וטלול הזה ויודע את מבוכי הגן גם יודע להדריך את המשתוקקים הבאים בשעריו, עייפי השיגרה ולאים מן השטחיות. זה המשעול שאבניו הם דורות העבר והמארח הניסתר חכמי העבר שלנו, המנחים אותנו ברזי הגן והביתן. העמימות התה-איסטית נעלמת בגן היהודי, אמנם מילות התפלה העתיקות מותאמות באורח פלא ללבי יותר מכל שיר שאנסה לכתוב. הן מביעות אותי יותר משיכול אני להביע אותי. ברכות השחר, פסוקי הקטורת כו', פתיל לפתיל נשזר שליבה לשליבה בסולם יעקב הנשען ארצה וראשו בשמים. אני עולה אל הזמירות ומזמר וחותך את הטרדות המפריעות; והלאה משם אל ברכות היוצר ואל הערפל הבראשיתי שהדיו עדיין מתגלגלים עימנו, אל הבנת הדיבוק שמיתדבק נברא עם קונהו בקריאת שמע, הלאה הלאה נעפיל אל הפסגות הקדושות של עולם האצילות בתפילת הלחש המרוממת: אני...והאין סוף. " צבר ארם, שו"ת