הקסם שבפשטות
New member
טעמה של אהבה
"המילים שלך הן מוח" אמרתי. "אני צריכה לשמוע רוך שילטף אותי" לחשתי. מרגיעה את פעימות ליבי ונושמת. מבינה כי רגליי, אולי לראשונה בחייהן, לא יודעות לאן לצעוד. לראשונה בחיי אנח לא רואה את הרגש שינחה אותי. אולי אני לא נותנת לו לסנוור את עיניי? נוגעת. מרגישה. מבקשת בנשיקה לחדור עמוק. לגעת הכי קרוב שרק אפשר. "העיניים שלך הן מוח" אמרתי. "אני צריכה להרגיש רוך" לחשתי. מלטפת את דמעתי בדרכה מטה. מלווה אותה במבטי... רועדת אל מול המחשבה... אולי ליבי כבר לא יכול יותר? אולי עיניי חוו אכזבה אחת יותר מדי? אולי המציאות החלה להכתיב את צעדיי? אולי. אולי ידיי הבינו שסופו של חלום להתנפץ ולהשאיר אותך חי במציאות שבורה? "כי טוב לי" אני לוחשת אל הדמות שבמראה. "יש סביבך את כל מה שהמוח אי פעם רצה" אני צורחת. ונשברת. "אני כל כך אוהבת" אני לוחשת. רוצה לצעוק. ליפול למעמקים רק כדי שאוכל שוב לדעת עוצמתו של רגש מהי. שוב להרגיש יותר מתמיד. שוב לכאוב על מה שיכול להיעלם. "אני רגש" אני אומרת. "אולי אני צריכה קצת מוח בחיי" לחשתי במעמקי בטני. אולי. אולי השריטות של חיי מראות לי את הדרך? אולי אני מביטה על המציאות בפעם הראשונה? אולי אני רוצה להמשיך לראות חלום מקיף את גופי? "יש סביבך את כל מה שאי פעם רצית" אני אומרת. מלטפת ברוך את הדמות שבמראה. מנשקת את החיוך. נזכרת בלב שעצר לרגע מלפעום. רק לכבודה. אני נושמת. מרגישה. מנסה לסדר את המחשבות לתשובה ברורה... ואז את נכנסת. משקיטה את לחישותיי בנשיקה אוהבת. אני עוצרת. מביטה על גופך הערום ישן לצדי. נושמת את חלומך. "את מוקפת בכל מה שאי פעם רצית" אני לוחשת. מבקשת מהאישה שלצדי להזכיר לי כל פעם מחדש לראות טעמה של אהבה.
"המילים שלך הן מוח" אמרתי. "אני צריכה לשמוע רוך שילטף אותי" לחשתי. מרגיעה את פעימות ליבי ונושמת. מבינה כי רגליי, אולי לראשונה בחייהן, לא יודעות לאן לצעוד. לראשונה בחיי אנח לא רואה את הרגש שינחה אותי. אולי אני לא נותנת לו לסנוור את עיניי? נוגעת. מרגישה. מבקשת בנשיקה לחדור עמוק. לגעת הכי קרוב שרק אפשר. "העיניים שלך הן מוח" אמרתי. "אני צריכה להרגיש רוך" לחשתי. מלטפת את דמעתי בדרכה מטה. מלווה אותה במבטי... רועדת אל מול המחשבה... אולי ליבי כבר לא יכול יותר? אולי עיניי חוו אכזבה אחת יותר מדי? אולי המציאות החלה להכתיב את צעדיי? אולי. אולי ידיי הבינו שסופו של חלום להתנפץ ולהשאיר אותך חי במציאות שבורה? "כי טוב לי" אני לוחשת אל הדמות שבמראה. "יש סביבך את כל מה שהמוח אי פעם רצה" אני צורחת. ונשברת. "אני כל כך אוהבת" אני לוחשת. רוצה לצעוק. ליפול למעמקים רק כדי שאוכל שוב לדעת עוצמתו של רגש מהי. שוב להרגיש יותר מתמיד. שוב לכאוב על מה שיכול להיעלם. "אני רגש" אני אומרת. "אולי אני צריכה קצת מוח בחיי" לחשתי במעמקי בטני. אולי. אולי השריטות של חיי מראות לי את הדרך? אולי אני מביטה על המציאות בפעם הראשונה? אולי אני רוצה להמשיך לראות חלום מקיף את גופי? "יש סביבך את כל מה שאי פעם רצית" אני אומרת. מלטפת ברוך את הדמות שבמראה. מנשקת את החיוך. נזכרת בלב שעצר לרגע מלפעום. רק לכבודה. אני נושמת. מרגישה. מנסה לסדר את המחשבות לתשובה ברורה... ואז את נכנסת. משקיטה את לחישותיי בנשיקה אוהבת. אני עוצרת. מביטה על גופך הערום ישן לצדי. נושמת את חלומך. "את מוקפת בכל מה שאי פעם רצית" אני לוחשת. מבקשת מהאישה שלצדי להזכיר לי כל פעם מחדש לראות טעמה של אהבה.