טעם מר בפה
כפמיניסטית בעלת הכרה וכאשכנזיה שהכירה בקיום פער עדתי וקיפוח עדתי בישראל גם כאשר בסביבתי האישית והפוליטית נטו להכחיש את עצם קיום הבעיה, הייתי צריכה לשמוח ולברך על הצלחתה של רות ירון - אשה ישראלית ילידת אלג´יריה - להגיע לתפקיד דוברת צה"ל ולפרוץ אל המועדון הגברי הסגור של פורום מטכ"ל. הייתי צריכה להזדהות עם ההתמודדות המוצלחת שלה נגד השוביניזם הגברי הקטנוני בו היא נתקלת כל יום. ובכל זאת הכתבה שמופיעה היום במוסף סוף שבוע של מעריב השאירה לי טעם מר מאד בפה. בעיני, חופש ושוויון אינם ניתנים לחלוקה. הצלחתה הנשית של רות ירון הופכת אותה שותפה פעילה בניהול המזוהמת במלחמות ישראל, מלחמה שמטרתה לדכא ולהכניע את העם הפלסטיני, להוריד אותו על ברכיו ולהביא אותו להשלים עם המשך הכיבוש וההתנחלות - מטרה שאינה ניתנת להשגה, ואשר רק מביאה עלינו עוד ועוד פיגועי התאבדות נוראים. במסגרת תפקידה מתקרנפת רות ירון, והופכת לסניגורית של הרג האזרחים, כולל ילדים רבים, שמבצעים חיילי צה"ל כמעט מדי לילה ותמיד תמיד כ"מקרה מצער". לדעתי, רות ירון עצמה אינה מאמינה לתירוצים העלובים שהיא מביאה כדי לנסות לטהר את השרץ הזה (לא שזה משנה הרבה, כאשר היא לקחה על עצמה להפיץ את התירוצים והצידוקים האלה ברחבי הארץ והעולם). לנשים צעירות, שאפתניות ואידאליסטיות, חדורות אנרגיה ורצון לשנות את העולם ולפרוץ למעוזים גבריים, אני ממליצה בכל תוקף לא ללכת בדרכה של רות ירון ולא לבחור בקריירה צבאית בישראל של היום. כל עוד צה"ל הוא צבא הכיבוש והדיכוי לישראל, שלא במקרה חוששים קציניו מפני בית הדין הבינלאומי בהאג, בהחלט מתאים וראוי שאנו הנשים נשאיר אותו גם כמוסד גברי שוביניסטי ולא נידחק בשם "השוויון" לזהם את ידינו במלאכת הכיבוש, הדיכוי, הרס הבתים והרג הילדים. כאשר יבוא הקץ לכיבוש, כאשר למדינת ישראל - כמו לכל מדינה בעולם - יהיה צבא שיגן על גבולותיה הבינלאומיים המוכרים, אז ורק אז יבוא גם הזמן לדרוש בתוקף שבצבא הזה , כמו בכל מוסד אחר במדינה, יהיה שוויון מוחלט לנשים.
כפמיניסטית בעלת הכרה וכאשכנזיה שהכירה בקיום פער עדתי וקיפוח עדתי בישראל גם כאשר בסביבתי האישית והפוליטית נטו להכחיש את עצם קיום הבעיה, הייתי צריכה לשמוח ולברך על הצלחתה של רות ירון - אשה ישראלית ילידת אלג´יריה - להגיע לתפקיד דוברת צה"ל ולפרוץ אל המועדון הגברי הסגור של פורום מטכ"ל. הייתי צריכה להזדהות עם ההתמודדות המוצלחת שלה נגד השוביניזם הגברי הקטנוני בו היא נתקלת כל יום. ובכל זאת הכתבה שמופיעה היום במוסף סוף שבוע של מעריב השאירה לי טעם מר מאד בפה. בעיני, חופש ושוויון אינם ניתנים לחלוקה. הצלחתה הנשית של רות ירון הופכת אותה שותפה פעילה בניהול המזוהמת במלחמות ישראל, מלחמה שמטרתה לדכא ולהכניע את העם הפלסטיני, להוריד אותו על ברכיו ולהביא אותו להשלים עם המשך הכיבוש וההתנחלות - מטרה שאינה ניתנת להשגה, ואשר רק מביאה עלינו עוד ועוד פיגועי התאבדות נוראים. במסגרת תפקידה מתקרנפת רות ירון, והופכת לסניגורית של הרג האזרחים, כולל ילדים רבים, שמבצעים חיילי צה"ל כמעט מדי לילה ותמיד תמיד כ"מקרה מצער". לדעתי, רות ירון עצמה אינה מאמינה לתירוצים העלובים שהיא מביאה כדי לנסות לטהר את השרץ הזה (לא שזה משנה הרבה, כאשר היא לקחה על עצמה להפיץ את התירוצים והצידוקים האלה ברחבי הארץ והעולם). לנשים צעירות, שאפתניות ואידאליסטיות, חדורות אנרגיה ורצון לשנות את העולם ולפרוץ למעוזים גבריים, אני ממליצה בכל תוקף לא ללכת בדרכה של רות ירון ולא לבחור בקריירה צבאית בישראל של היום. כל עוד צה"ל הוא צבא הכיבוש והדיכוי לישראל, שלא במקרה חוששים קציניו מפני בית הדין הבינלאומי בהאג, בהחלט מתאים וראוי שאנו הנשים נשאיר אותו גם כמוסד גברי שוביניסטי ולא נידחק בשם "השוויון" לזהם את ידינו במלאכת הכיבוש, הדיכוי, הרס הבתים והרג הילדים. כאשר יבוא הקץ לכיבוש, כאשר למדינת ישראל - כמו לכל מדינה בעולם - יהיה צבא שיגן על גבולותיה הבינלאומיים המוכרים, אז ורק אז יבוא גם הזמן לדרוש בתוקף שבצבא הזה , כמו בכל מוסד אחר במדינה, יהיה שוויון מוחלט לנשים.