טעות לעולם חוזרת

[רחל בתו הקטנה]

טעות לעולם חוזרת

"כולנו ניצולי הורים והם לא אשמים", אמרה לי פעם חברה משפט ששמעה בסדנת-מודעות. הרבה זמן אני מתלבטת אם להעלות את הבלבול שלי בפניכם או שזה לא ממש שייך לפורום הזה - ההורים של כולנו - אני מניחה - עשו טעויות בגידולנו אתם מרגישים שזה משפיע על ההורות שלכם? אני מרגישה שחוויית ההורות החדשה הזו מעוררת אצלי את כל שדוני-הילדות, כל החסכים וכל רשמי-הטעויות שעשו ההורים היקרים שלי. זה ממלא אותי פחדים ומשפיע על הקשר שלי עם הוריי, עד שאצליח להרגיע את הדברים בתוכי. אני פתאום - כמו ילדה קטנה - בוחנת את האהבה שלהם אליי, מצד אחד, ובוכה המון מהפחד שיום אחד אולי הילדה האהובה שלי תפקפק גם היא באהבתי... אני יודעת שזה יכול להיות נושא קצת חושפני וטעון. אודה על כל תגובה.

 

[irisgh]

הבסיס

את נוגעת בבסיס של הבסיס. אני רואה אמהות סביבי. חלקן חשות שהן אמהות טובות. וחלקן שלא. ולעיתים זה בכלל לא קשור לאיך שאני רואה את התנהגותן. לי יש חוויה שקיבלתי הורות טובה, ושבאופן ספציפי, אמא שלי היא אמא טובה. כמובן על מגרעותיהם וחסרונותיהם. כתוצאה, אני רואה בעצמי אמא טובה, וגם כשאני עושה טעויות, הן נראות לי בפרטים. לעומת זאת, יש חברות שלי, שמראיה, אין לי ספק שהן אמהות טובות (שוב, לכולנו מגבלותינו), אבל אולי בגלל שלחוויתן אמן לא היתה אם טובה מספיק, הן חשות עצמן אמהות לא טובות. וגם הן סוערות שנית את ילדותן. באופן מצחיק, בפעם הכי חזקה שראיתי את אימי בי, הייתה דווקא ביחסי לבנזוגי. פתאום ראיתי שאני מתנהגת ממש כמוהה.

 

[לאה_מ]

אני לא מרגישה "ניצולת הורים".

להיפך. אני מרגישה שההורים שלי היו ועודם הורים נפלאים, שקיבלתי חינוך נהדר. זה לא שאין לי בכלל בקורת על דברים שההורים שלי עשו, אבל זה בהחלט בשוליים. ואני חושבת שבגלל זה הרבה יותר קל לי גם בהורות שלי. אני יודעת מסיפורים של אמי, שההורים שלי לא הלכו בנתיב שהתוו הוריהם, אלא כן היו צריכים למצוא לעצמם את ההורות שלהם, ואני אסירת תודה להם על שעשו זאת. אני חושבת, רחל, שהדברים שאת תבני לעצמך בהורות שלך, יהיו אבני היסוד להורות של ילדיך - הקושי שלך עכשיו אולי משקף את הקלות שלהם בדור הבא. זו נשמעת לי מחשבה מאד מנחמת.

 

[צימעס]

ראי את השאלה והתשובות

כאן

 

[תמיד שניה]

סליחה

אם תצליחי לסלוח להורייך על כל אותן הטעויות ותמצאי בלב את אותן נקודות אושר מלאות האהבה שקיבלת מהורייך,אם תזכרי שאותן חוויות טובות כרעות עשו אותך לאט לאט למי שאת היום ותאהבי את מי שאת ואת הורייך שעשו אותך כזאת,עם כל הטוב וכל הרע תמצאי מקום לסלוח לעצמך ולאהוב ולפעול מאהבה את המסר הזה תקבל גם ילדתך האהובה ותדע גם היא לסלוח לאהוב ולקבל אותך ואת עצמה עם כל הטוב וכל הרע ותדע בדיוק כמוך שבסופו של דבר הכל הכל מאהבה.

 

[ענתש]

והנה עוד קישור במקרה, מהיום

מה הייתם עושים אחרת ? (שירשור יותר "מעשי" בנושא ופחות פילוסופי אבל שתראי מה אנשים חושבים). אני עומדת מאחרי מה שאמרתי שם - כן, ההורות שלי מעמידה בפניי את האתגר הזה מהשניה הראשונה. במיוחד שכילדה שלא הסתדרה בכלל עם אמא שלה עלתה לי המחשבה לראש בשניה הראשונה שאהבתי את נגה (וזה היה כשהיא היתה בת חודשיים בערך

) "מה, גם אמא שלי אהבה אותי ככה ?" אבל ככל שעובר הזמן וגדל האתגר אני מתעסקת הרבה פחות ב"מה אני לא אעשה כמותם" והרבה יותר ב"איך אני מצליחה לחזור על הדברים הטובים שהם עשו בשבילי" שזה אתגר לא קל יותר, אפילו קשה יותר לדעתי. לגבי ההשפעה עם הקשר שלי עם הוריי - ההשפעות אצלי היו רק לטובה. אני מעריכה אותם יותר, רואה בהם יותר תכונות אופי טובות שהיו נסתרות מעיניי עד עכשיו (כי לא חשבתי תמיד על "למה" הם בוחרים לעשות דברים) והכי הרבה, האמהות שלי פייסה אותי עם אמא שלי וקירבה אותנו והיום אנחנו הרבה יותר חברות. התהליך הזה התחיל כשעזבתי את הבית וקיבל דחיפה רצינית כשהפכתי לאמא. אני חושבת שזה מאד טבעי לחפש ולחטט במה שראית בבית כדי ללמוד איך להתנהג עם הילדים שלך - איזה עוד מקור לימוד יש לנו ?

 

[תּמָר]

טעויות בגידול

עוד לפני שחשבתי להתחתן, החלטתי לא לחזור על טעויות של ההורים. נראה לי שאמא שלי אמרה לי, שזה טוב מאוד שמחליטים החלטות כאלו (שגם היא החליטה בזמנו), כי כך אפשר רק לשפר. לפעמים אני מרגישה את אמא שלי מדברת מתוך גרוני, ולא תמיד אומרת את הדברים שהייתי רוצה לומר. אז נראה לי, שלא כ"כ חשוב מה הילד יחשוב עלי בעוד 20 שנה, העיקר שאני עושה את מה שנראה לי הכי טוב בשבילם, ומשתדלת בשבילם. נראה לי שמאוד חשוב מידי פעם לעצור ולבחון את צעדינו, האם הם נכונים והאם הם טובים לילד. לא נראה לי שנכון לשלול מראש את כל התפקוד של ההורים שלנו, אלא לנסות להבין מה גרם להתנהגות X, למה הם עשו Y, ולנסות לשפר או למצוא דרך חלופית אם יש צורך. אני משתדלת להמנע מהחלטות גורפות, שמתחילות ב"לעולם לא", כי לעולם אין לדעת לאן אגיע, ומה יהיה המצב בעתיד.

 

[צימעס]

אני לא זוכרת את עצמי מבטיחה

"לא אעשה מה שהורי עשו לי". סתם לקחתי לי כיוון משלי. עכשיו, כשאני מנתחת, זה המון דברים שונים לגמרי מהם, למרות שחלקם קשורים בדברים שאמי אמרה (אך לא השכיה למלא בתוכן).

 

[maya100]

אנחנו וההורים

אני בהחלט מרגישה שביום שהפכתי לאמא, הנושא של הקשר עם ההורים שלי עלה שוב ל"כותרות". באופן אישי, היה לי חשבון ארוך איתם שעיבדתי ו"סגרתי" כרווקה בטיפול של 3 שנים ארוכות. בסופן, השלמתי עם העובדה שלמרות הביקורת שלי עליהם כהורים זה מה שהם ידעו והם תמיד ניסו לעשות את הכי טוב שידעו/חשבו באותו זמן, גם אם בפועל זה אמר מכות והרבה ועוד מרעין בישין שזה לא המקום לפרטם. ובכל זאת, למרות שחשבתי ביני לביני שהעניין סגור, הוא בהחלט נפתח מחדש ובעוצמות חזקות מאוד כשהפכתי לאמא ויותר ויותר ככל שבתי גדלה ומציבה בפני אתגרים כהורה. כתבתי על כך לא מזמן, איך החוויות שלי כילדה עולות וצפות בכל מיני סיטואציות והתייחסתי לזה גם בהודעה שצימעס קישרה (לגבי הקשר בין חוויה של ילד מוכה-מבוגר שמכות "זורמות לו בדם"). בגדול, אני חושבת שלהורים שלנו ולדרת החינוך שלהם יש השפעה מכרעת, לטוב ולרע. גם אם יש לנו ביקורת עליהם, עדיין, לפעמים, אנחנו כל כך מטמיעים את הדפוסים האלו שצריך הרבה כוחות ורצון לשנות וללמוד אחרת. בנוסף, אני מאמינה שאנשים רבים פחות חשופים מאיתנו לאפשרויות השונות/לדרכים/לגישות...אז מה נשאר? מה שהם מכירים מהבית

אני אדמה את העניין לתחום אחר - הורי כזוג התנהגו כל השנים (ועד היום) כזוג יונים בשנות העשרים. תמיד מתחבקים ומתנשקים, צוחקים מבדיחות פרטיות קטנות, אבא שלי מביא לאמי מתנות והפתעות כל הזמן וכו'. וכל זה תוך כדי, שמעולם בתוך ילדה ואפילו מתבגרת לא ראיתי או שמעתי אותם רבים או מתווכחים, שלא לדבר על מרימים את הקול זה על זו. זו הדוגמא של זוגיות שהיתה לי. עכשיו, תארי לעצמך איזו תחושת כישלון נגרמה לי, כשבן סוגי ואני התווכחנו...לפעמים צעקנו... בפנים, אמרתי לעצמי ש"כנראה הוא לא מתאים, כי אחרת לא היינו רבים". נכון? מה פתאום?! ההורים שלי הציגו בפנינו הצגה של זוגיות שנראית בעיניהם נכונה. אני ספגתי - משהו לא אמיתי ולא ריאלי ולקח לי זמן להבין שבעצם: 1) יש ביניהם חיכוכים אבל הם הצניעו אותם היטב. 2) מה שמתאים להם לא בהכרח מתאים לי. טוב, גלשתי קצת ואני מקווה שכוונתי הובהרה.

 

[מאיו]

לא, טעות לא לעולם חוזרת

אמא שלי נפטרה הרבה לפני שהפכתי לאמא ועם אבא שלי אין טעם לדבר על הורות, אז כל המסקנות נובעות מניסיוני האישי עם ההורים. כן, יש דברים שאני מבטיחה לעצמי שלא יחזרו על עצמם אצל ילדיי. תמיד אפעל למען מערכת תומכת בילדיי, לא משנה מה יקרה להם או כמה יהיה לי קשה להתמודד עם זה. תמיד אדאג לזכויות הילד שלי בכל מקום ובעיקר בבית. לא אבטל אותו רק משום שהוא ילד. ובהזדמנות זו - תודה לפורום הזה שעוזר לי בדרכי להיות אמא יותר מודעת לצרכי הילד

 

[justmom]

אמא שלי

המנוחה בהחלט שימשה לי מורת דרך בהורות - היא היתה אמא כל-כך מזעזעת, שבכל שלב בהורות שלי, מהרגע בו הפכתי לאם, היא היתה לי אות ומופת איך לא להיות אם בפרט והורה בכלל. יש אנשים שלא היו צריכים לקבל רישיון להורות, ואימא שלי, לצערי, היתה אחד מהם - גם כשמביאים בחשבון את הבדלי הדורות ואת התפיסות החינוכיות השונות של "אז" ו"היום". משונה, אבל דווקא כסבתא היא היתה נהדרת ואהובה מאוד, אולי מפני שהצורך הבוער לכפות עלי את מה שטוב לי לפי אמות המידה שלה, בלי התחשבות ובלי מחשבה מה טוב לי בעיני, כבה איכשהו כשזה הגיע לנכדים שלה. אני זוכרת אותה מגיבה בזעזוע כשהיתה שומעת אותי אומרת לבכורה שלי "מי הילדה הכי יפה בעולם?" כי חס וחלילה זה יעשה לילדה נזק. היא פשוט לא הבינה כשאמרתי שגם במקרה המאוד לא סביר

שבתי תגלה שהא לא הכי יפה בעולם, היא תסתובב תמיד עם הידיעה שאמא שלה משוכנעת שהיא הכי יפה בעולם - וזה בסיס מצוין לחיים. הדבר המרכזי שלמדתי מההורות האיומה למדי שלה הוא כבוד לילד (כבוד שלא ניתן לי בילדותי). אני מקפידה מאוד לכבד את ילדי, להקשיב להם, לשמוע מה טוב להם. ועוד משהו שחשוב בעיני - יש איזו נטייה "לעשות ההפך" ממה שנדמה (או לא נדמה) שהיה רע אצל ההורים, ואז החיים שלנו הופכים פשוט לנגטיב של החיים שלהם, וזה לא טוב, בלשון המעטה. לכן, בגלל העבר שלי, אני משתדלת מאוד לחשוב על למה אני עושה דברים, כדי לא ליפול למלכודת "ההפך." הבכורה שלי היום בת 14, והואיל שהיא הולכת איתי לסרטים ולחוגים למיניהם ונראה שהיא די נהנית לבלות בחברתי, אני מניחה ומקווה שהמטען שסיפקתי לה יהיה יותר חיובי מזה שאני קיבלתי.

 

[dana3111]

בגדול אני אנסה לעשות הכל הפוך/אחר

לעשות אחרת/הפוך מאמא/ההורים שלי,כלומר שאולי אנהג אותו דבר אבל אשתדל להגיד לעצמי שהגעתי לזה אחרת. יש לי בורות בזיכרון וניסיתי טיפול פסיכולוגי אבל בת'כלס, אני לא מצליחה להבליג ולעבור הלאה, ואפילו אני לא יכולה לסמן מה כ"כ קשה היה לי בלגדול עם ההורים שלי- הקור, הנוקשות, השונות??????? ממש לא יודעת..אבל כנראה זה לא היה מקום שטוב בו, ולפי השריטות של אחותי גם היא די נפגעה מהכל, אם כי בחרה לגור קרוב אליהם, מה שאני לא, ברחתי מחוץ לעיר.הבעיה שאמא שלי באמת מנסה להיות בסדר, הא פשו לא מצליחה להגיע אליי....ולצערי אני נוטלת את כל האשמה עלי, דבר שאני תמיד עושה ובאמת לא עוזר לי בחיים.... מה שבטוח שאמא שלי ניסתה להגיע לראות את מור כל שבוע בערך (מת"א ואני בירושלים), היא עוברת תקופה נורא קשה בחייה הפרטיים, וכנראה שאני לא הצלחתי להתגבר על עוינות שיש לי תמיד תמיד להוריי, והיא החליטה שהיא לא תבוא יותר, לפחות לא בתדירות שדיברתי...ושוב מצאתי את עצמי כואבת, שפגעתי בה, ויחד עם זאת שהיא שוב לא קיבלה אותי לגמרי כמו שאני כאשר היא מוכנה לקבל את כל העולם כמו שהוא, וגם היא אמרה שהיא באה לראות את מור ולא אותי....כל מיני דברים קטנים כאלו של להציג את האשמה בעדינות כאילו אני לא אשמה....אבל לפגוע הכי חזק שאפשר. והחרדה הכי גדולה שלי, כל הזמן זה שאני דומה לה או לאבי במשהו....מה שמן הסתם הוא נכון, אבל אני נלחמת בזה עד היום, למרות שאני כבר לא ילדה..... בקיצור- כנראה זה חלק מהעניין של מה שאני זוכרת בלב מהילדות....וואו, ממש השתפכתי, סליחה...

 

[חנה גונן]

זאת הגדרה קצת קיצונית ניצולת הורים

קטונתי מלתת לך עצות,הורי הם זוג האנשים האטומים ביותר שאני מכירה ו"החטיפו" לי פיזית ומילולית לכן במידה רבה מה שלמדתי מהם זה איך להיות ההיפך ואת זה אני מביאה לעבודה עם הילדים,לאהוב,לקבל,לכבד מה שאני לא קיבלתי ולא אקבל מהם אף פעם אבל היום אני בשלב שזה ממש לא איכפת לי. שלך חנה גונן

 

[רחל בתו הקטנה]

ההורים שלי

הם אנשים נפלאים. כמו שכתבו פה - גם אני לומדת עכשיו, תוך הגדילה שלי בתוך ההורות, עד כמה אני צריכה להעריך אותם, עד כמה הרבה מהחלקים הטובים שבהורות שלי הם חיקוי של אמא שלי, ועד כמה השאיפות הטובות שלי הן גם לימוד מאבא. אבל שניהם היו (היום פחות?.. אולי) אנשים עצורים מאד, לפחות בכל הנוגע לגילוי אהבה. לכעוס הם ידעו היטב (בהתחלה גם "פליקים קטנים", עם האחים הקטנים שלי זה כבר הפסיק) ואילו לחבק ולנשק -- זה כאילו משהו ששמור לגילאים של עד היסודי. כילדה ידעתי שאני אהובה מאד, ואז הגיע זמן שההורים שלי כנראה לא הרגישו נח להמשיך ולהביע -- לא יודעת בדיוק. נורא כיף לחבק תינוק, ואפילו ילד קטן, - אבל ילדה בת 10?... זה מצריך כאילו איזו התגברות מצד המבוגר. אבל הילדה זקוקה לזה לא פחות מאשר כשהיתה בת 5. אז כנראה באיזשהו שלב חשבתי שהם הפסיקו לאהוב אותי. חשבתי שאני צריכה לרכוש אותה מחדש, להיות "חמודה". ומאז - ובמיוחד מאז שהתחתנתי, ועוד יותר מאז שילדתי - אני מבטיחה לעצמי שלא אפסיק אף פעם לומר לילדים שלי כמה שאני אוהבת אותם, שלא אפסיק אף פעם לחבק ולנשק אותם, גם כשיהיו ממש "גדולים". שאף פעם הם לא יחושו שהם "אבדו את האהבה שלנו". שאף פעם לא יחשבו שהם צריכים להיות משהו כדי שנאהב אותם. שידעו שהאהבה שלנו אליהם היא נצחית, בלתי-תלויה. אני מתפללת שלעולם לא אצטרך תזכורות לכך, שלעולם זה יהיה טבעי לי לנשק ולחבק אותם - ממש כמו עכשיו שהיא כזו רכה ומתוקה ואהובה ותלויה בנו. שאזכור שגם כשהיא תהיה גדולה ועצמאית, היא זקוקה לאהבה שלנו, לזה שנחשוב שהיא "הכי יפה בעולם", הכי מוצלחת, הכי נפלאה...

 

[לאה_מ]

כתבת נורא יפה, רחל ../images/Emo24.gif

 

[שרוֹן]

כולנו מוטציות, גנטית וגם סביבתית

ולא יתכן שנהיה בדיוק כמו הורינו. נרצה או לא נרצה. ההשתנות לאורך השנים היא דבר מאוד ברור ומאוד מבורך (בעיקר תלוי מציאות, שפעם היתה יותר קשה). דברים שחווינו נטמעים, אין ויכוח. אבל הנטיה היא להמשיך מה שהיה חיובי או נכון בעינינו, ובעיקר להיות מי שאנחנו - יצור חדש ושונה. ברגעים שיד ההיגיון לא מגעת, אדם יכול למצוא עצמו מוציא דברים שהוא לא ידע שיש בו (גם לטוב וגם לרע). קשה לי להגיד ממה מורכבת האימהות שלי. יש איזה חלקים שקיבלתי כהתנהגות נכונה מהבית. אלה דברים שאני מאמינה בהם, ושהולכים איתי מבלי שארגיש. אף פעם לא אמרתי "כך לא אעשה לילדי", מקסימום לא אהבתי כשקרו לי.

 

[Shellylove]

בדומה לענתש גם אני

באיזשהו שלב, תהיתי איך זה יכול להיות: מרבית האנשים הבוגרים שאני מכירה נושאים איתם מטענים מהבית ויש איזשהי תחושה שבאמת "כולנו ניצולי הורים" (אם כי המשפט הזה קיצוני קצת לטעמי). מאידך, האהבה העצומה הזאת שגואה בי לילדה שלי הרי אני לא המצאתי אותה, נכון? מן הסתם מרבית האימהות חשו/ת אותו דבר לבנם/בתם, אז איפה זה משתבש? השאלה הזאת עדיין מטרידה אותי לפעמים.

 

[מאיו]

אני חושבת שזה תלוי בנורמות ובחוק

פעם "חוסך שבטו שונא בנו" היה מוטו. הורים אוהבים היכו משום שזה היה עונש מקובל. בד"כ לילדים לא היו זכויות שוות למבוגרים גם בבית וגם מחוץ לו. היום אנחנו יותר קשובים לילדים. זה מתבטא בעונשים, זה מתבטא בהכרה בזכויות הילד גם בגן וובית הספר (פעם המורה הייתה תמיד צודקת...). גם הורים שלא כל כך מסכימים עם הרוח החדשה שנושבת, ונוטים יותר למה שההורים שלהם עשו, מחוייבים על פי החוק שלא לפגוע בילדיהם