טלפונים טלפונים
אז יש מישהו. אנחנו מדברים ברשת. כמו כולם. כמו כולן. אנחנו קוראים יצירות אחד של השני. כלום כולם. כמו כולן. הוא כותב יפה. ממש יפה. הוא חושב שאני כותבת יפה. ממש יפה. הוא קורא לי אחותי. אני קוראת לו אחי. הוא שולח תמונה. הוא רחב כתפיים. גברי. אני שולחת תמונה. אני מחבקת את התינוקת שלי. נשית. אני שייכת לכאן ולשם. הוא שייך לשם ולכאן. כשאני באה למולדת שלי, הוא בדיוק נוסע למולדת שלו. כשאני חוזרת, גם הוא חוזר. חברות שלי אומרות: הוא לא אמיתי. איך זה שאף פעם לא נפגשתם. וגם יש לו שם כזה... לא אמיתי. ורוחב כזה... לא אמיתי. והיסטוריה כזו... לא אמיתית. חברים שלו אומרים: היא לא אמיתית. איך זה שאף פעם לא נפגשתם. וגם יש לה שם כזה... לא אמיתי. והיסטוריה כזו... לא אמיתית. איך אני אדע שאתה אמיתי, אני שואלת. איך אני אדע שאת אמיתית, הוא שואל. נדבר בטלפון? נדבר. היום הוא התקשר אלי. מבטא כבד. מחפש את טלי (לא סליחה, את Tali). המבטא - מבטא. אבל הטון - אישה. זה לא יכול להיות האיש הגדול מהתמונה. אני נבוכה. (לדבר אנגלית? לדבר עברית?) הוא נבוך. (לדבר אנגלית? לדבר עברית? למה היא לא מאמינה שזה אני?) טלי? הוא מנסה שוב. זה אני, אבל מי את? אפשר באנגלית? הוא שואל Who are you? (מזל שבאנגלית זה חד מיני...) הוא עונה. לא נכון, אני עונה, נו, באמת. אחרי רבע שעה של שכנוע טרנס אטלנטי אני מוכנה להאמין. אנחנו מדברים עוד קצת. וזה הכל באנגלית כמובן. אנגלית אמריקאית-ישראלית עילגת מול אנגלית מושלמת של האיים הבריטיים. הוא אומר: נו, אז את מאוכזבת? אני אומרת: נו, אז אתה מאוכזב? הוא אומר: בכלל לא. את חמודה. אני אומרת: בכלל לא, אתה חמוד. [שקט] [ועדיין שקט] [ועוד] אני אומרת: אמרתי משהו לא בסדר, נכון? הוא אומר: פשוט ביום אחד שללת ממני את כל הגבריות שלי. קודם חשבת שאני בת, ועכשיו חמוד. חמוד? חמוד ??????! הייתי כותבת מוסר השכל. אבל אתם מבינים לבד, נכון? שמרו את הקסם הוירטואלי.
אז יש מישהו. אנחנו מדברים ברשת. כמו כולם. כמו כולן. אנחנו קוראים יצירות אחד של השני. כלום כולם. כמו כולן. הוא כותב יפה. ממש יפה. הוא חושב שאני כותבת יפה. ממש יפה. הוא קורא לי אחותי. אני קוראת לו אחי. הוא שולח תמונה. הוא רחב כתפיים. גברי. אני שולחת תמונה. אני מחבקת את התינוקת שלי. נשית. אני שייכת לכאן ולשם. הוא שייך לשם ולכאן. כשאני באה למולדת שלי, הוא בדיוק נוסע למולדת שלו. כשאני חוזרת, גם הוא חוזר. חברות שלי אומרות: הוא לא אמיתי. איך זה שאף פעם לא נפגשתם. וגם יש לו שם כזה... לא אמיתי. ורוחב כזה... לא אמיתי. והיסטוריה כזו... לא אמיתית. חברים שלו אומרים: היא לא אמיתית. איך זה שאף פעם לא נפגשתם. וגם יש לה שם כזה... לא אמיתי. והיסטוריה כזו... לא אמיתית. איך אני אדע שאתה אמיתי, אני שואלת. איך אני אדע שאת אמיתית, הוא שואל. נדבר בטלפון? נדבר. היום הוא התקשר אלי. מבטא כבד. מחפש את טלי (לא סליחה, את Tali). המבטא - מבטא. אבל הטון - אישה. זה לא יכול להיות האיש הגדול מהתמונה. אני נבוכה. (לדבר אנגלית? לדבר עברית?) הוא נבוך. (לדבר אנגלית? לדבר עברית? למה היא לא מאמינה שזה אני?) טלי? הוא מנסה שוב. זה אני, אבל מי את? אפשר באנגלית? הוא שואל Who are you? (מזל שבאנגלית זה חד מיני...) הוא עונה. לא נכון, אני עונה, נו, באמת. אחרי רבע שעה של שכנוע טרנס אטלנטי אני מוכנה להאמין. אנחנו מדברים עוד קצת. וזה הכל באנגלית כמובן. אנגלית אמריקאית-ישראלית עילגת מול אנגלית מושלמת של האיים הבריטיים. הוא אומר: נו, אז את מאוכזבת? אני אומרת: נו, אז אתה מאוכזב? הוא אומר: בכלל לא. את חמודה. אני אומרת: בכלל לא, אתה חמוד. [שקט] [ועדיין שקט] [ועוד] אני אומרת: אמרתי משהו לא בסדר, נכון? הוא אומר: פשוט ביום אחד שללת ממני את כל הגבריות שלי. קודם חשבת שאני בת, ועכשיו חמוד. חמוד? חמוד ??????! הייתי כותבת מוסר השכל. אבל אתם מבינים לבד, נכון? שמרו את הקסם הוירטואלי.
